ראיון עם דייוויד גרייבר לאור משבר הקורונה - חלק א'
אם הגעתם לכאן כדי לקרוא על טיולים, הפוסט הזה ספציפית לא בשבילכם. גשו לקרוא את טיול הסולו שלי לוילנה.
לפני כחודש פרסמתי כאן פוסט על התובנות והתקוות שלי לשינוי בעולם בעקבות משבר הקורונה, בהקשר של הרגלי צריכה ועבודה חדשים. בפוסט הזכרתי את האנתרופולוג האנרכיסט, דייוויד גרייבר, שעוסק ברעיונות הנוגעים לעולם העבודה, מה היא עבודה משמעותית, מה ההיסטוריה של החובות בעולם, אנתרופולוגיה אנרכיסטית, ועוד.
באמצע מאי 2020, בשלהי משבר הקורונה, גרייבר העניק ראיון ללנארט קוצ’יץ’ מאתר Disenz. מדובר בראיון ארוך ומעמיק, ולכן החלטתי לתרגם אותו ולהגיש אותו בכמה חלקים.
מקווה שיהיה לכם מעניין:
_________________________
זה היה ערב אביב חם בלונדון ודייוויד גרייבר, פרופסור לאנתרופולוגיה בבית הספר לכלכלה של לונדון, ישב על הגג. השיחה שלנו הועברה דרך האינטרנט בגלל איסור הטיסות העולמי עקב מגיפת וירוס הקורונה. עם זאת, לא דיברנו רק על הנגיף החדש ועל השלכותיו על החברה, הפוליטיקה והכלכלה. ניצלנו את ההזדמנות הנדירה לדון ברוב יצירותיו שפורסמו – מ”שברים של אנתרופולוגיה אנרכיסטית” ו”חוב – 5000 השנים הראשונות” ועד “אוטופיה של חוקים”, וספרו האחרון “עבודות הבולשיט”. כולם הפכו עוד יותר רלוונטיים במהלך משבר הקורונה.
פרופסור גרייבר מציג את עצמו כאנתרופולוג ואנרכיסט. עם זאת, הוא לא ישמח אם תתייחסו אליו כ”אנתרופולוג אנרכיסטי” מכיוון שאין תחום כזה, כמו שהוא הסביר במהלך השיחה. הפרופסור הוא גם אקטיביסט. הוא הצטרף לתנועות ומחאות חברתיות רבות בעשורים האחרונים ולעיתים קרובות נזקפת לזכותו הסיסמה הלא רשמית מתנועת “כיבוש וול סטריט”: אנחנו 99 האחוזים. אך הוא מתעקש כי הסיסמה – כמו גם כל דבר אחר בתנועה – היה מאמץ קולקטיבי.
כיצד ממשלות דמוקרטיות יכולות להשתמש במשבר בריאות זה כדי לאכוף אמצעים סמכותיים על אזרחיהן? מדוע עובדי הבריאות והטיפול אינם שובתים למען שכר גבוה יותר במהלך המגיפה? מה היה קורה אם היינו סוגרים את וול סטריט לכמה חודשים? מדוע אנו רואים מכוניות מעופפות רק כאפקטים מיוחדים בסרטי מדע בדיוני? כיצד עקרונות אנרכיסטיים יכולים להכניס סדר לכאוס במהלך המשבר? מדוע איננו רוצים להיות תלויים בצבאות סין וארה”ב כדי להציל את כדור הארץ שלנו?
ולבסוף – איך יכול גיבוב מילים שנאמר מתוך שכרות, להפוך לספר רב מכר?
נראה שכולם מדברים באותה שפה במהלך מגיפת וירוס הקורונה – מממשלות פרוגרסיביות ושמרניות ועד דאעש ואנרכיסטים: הישארו בבית, שטפו ידיים, הימנעו מאנשים אחרים… ואנשים הקשיבו לפקידים בלי הרבה מחאה. הם נשארו בבית וקיבלו את הכללים החדשים. מזמן לא ראינו דבר כזה. מה קרה?
ובכן, פשוט אין כל כך הרבה אנשים שמשוגעים מספיק כדי להתעלם מעצות רפואיות במהלך מגיפה עולמית.
זה מזכיר לי את ההוגה הפוליטי הצרפתי של המאה ה -19 קלוד אנרי דה סן-סימון – שהיה אולי האדם הראשון שהעלה את הרעיון של קמילת המדינה. הוא טען שאם המדינה תוקם מחדש על בסיס מדעי, בסופו של דבר היא לא תצטרך להסתמך על כפייה, ולכן היא אפילו לא תהיה מדינה במובן העכשווי שיש לה מונופול של אלימות.
למה?
מאותה סיבה, הוא אמר, שהרופא לא צריך לאיים להכות אותך כדי לשכנע אותך לקחת את התרופה שהוא רושם לך. אתה יודע שהרופא יודע משהו שאתה לא יודע, ואתה מניח שהרופא פועל לטובתך. סן-סימון טען שברגע שהמדינה תהיה מבוססת באופן רציונלי על עקרונות מדעיים, אזרחים יפעלו באותו אופן, ואכיפה בכפייה תהפוך למיותרת. אולי יהיו כמה משוגעים שיסרבו ליטול את התרופה שלהם, אבל לא מספיק כדי לעשות הרבה הבדל.
ברור שהכל היה אופטימי מאוד ותמים – זו הסיבה שמרקס פטר אנשים כמו סן-סימון כ”סוציאליסטים אוטופיים”. אבל ישנם ענפי ממשלה מסוימים שעדיין טוענים כי הם פועלים על בסיס כזה, ואפשר לטעון שהם בכלל לא חלק מהממשל.
במהלך תנועת הסטודנטים בבריטניה בשנת 2010 דיברנו על זה הרבה, היינו בעיקר אנרכיסטים, אבל האמנו במערכת בריאות ציבורית, ובמערכת אוניברסיטאית ציבורית. האם זה היה צבוע? אף אחד מאיתנו לא הרגיש שזה כן, אבל דיברנו הרבה על הסיבה. יתכן והבעיה היא שמדינות אינן מאפשרות קיומן של מוסדות ציבוריים (כלומר כאלה שהם אוניברסליים והן ללא מטרות רווח) שהן לא שולטות בהם. זה לא אומר שהמוסדות הללו הם איכשהו מאותו אופי של הצבא או מערכת הכלא, שהם לחלוטין יצורים של המדינה.
רוצים להיות מעודכנים על פוסטים חדשים ולקבל השראה וטיפים מיוחדים לטיולים שלכם?
כל מה שצריך לעשות זה להכניס כאן את האי-מייל שלכם (לא יותר מאי-מייל אחד כל 3 שבועות)
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
"הרעיון שידע הוא תמיד צורה של כוח מאוד מחמיא לאנשי אקדמיה, שיש להם הרבה מאחד, ומעט מאוד מהשני, אז זה לא מפתיע שהם אוהבים את הרעיון הזה כל כך"
כן, וכמובן שפוקו היה אומר שהסמכות שאינה זקוקה לכוח אלים בכדי לאכוף את עצמה היא מהסוג המפחיד מכולם.
הוא אכן היה אומר את זה. למרות שלדעתי לעתים קרובות פוקו מתפרש באופן שגוי בעניין זה. להניח שכל שיח אמת הוא סוג של כוח, וכל צורת כוח היא אלימה ומעוררת התנגדות בפני עצמה. נכון, לפעמים זה נשמע כאילו זה מה שהוא אומר, אבל אם היית מאתגר אותו באופן ספציפי, הוא תמיד היה אומר, לא, לא, ברור שלא.
הרעיון שידע הוא תמיד צורה של כוח הוא מאוד מחמיא לאנשי אקדמיה, שיש להם הרבה מאחד, ומעט מאוד מהשני, אז זה לא מפתיע שהם אוהבים את הרעיון הזה כל כך. לפוקו עצמו היו דאגות מיידיות משלו – הוא אובחן כהומוסקסואל בצעירותו, ורצה להבין כיצד קרה שרצונותיו האינטימיים ביותר יכולים להיחשב כמחלה.
הוא למעשה הקדיש את חייו לנסות להבין את זה. אך רבים מהשמאל האקדמי שוכחים כי אבחנות כאלה לא היו מופשטות, אלא בסופו של דבר הסתמכו על כוח החוק, על האיום של אלימות פיזית, אפילו אם הרופא אינו נושא נשק באופן אישי. סוג של פוקולדיאניזם וולגרי עודד אותנו להתעלם עד כמה איום הכוח אכן עדיין אורב מאחורי מרבית המוסדות שהוא מתאר.
הפנאופטיקון היה כלא בסופו של דבר. בדרך כלל אם אתה חושב שמישהו עשוי להביט בך בכל רגע, אתה פשוט הולך למקום אחר. למעשה הדברים החמירו יותר מבחינה זו מאז זמנו של פוקו. פעם לא היו שומרים חמושים בפועל בבתי ספר ובבתי חולים. עכשיו יש בהרבה מקומות.
ממשלות רבות בכל רחבי העולם משתמשות בבריאות הציבור בכדי לאכוף צעדים שלא ניתן היה להעלות על הדעת בחברות דמוקרטיות רק לפני מספר חודשים. בסלובניה, למשל, אנשים נקנסים כאשר הם מנסים למחות נגד פעולות הממשלה. הם לא נקנסים על המחאה, כמובן – זה לא יהיה דמוקרטי – אלא בגין הפרת החוק בנוגע למחלות זיהומיות. אז הקבוצות היחידות שמותר להן לנוע בחופשיות הן המשטרה, הצבא והפוליטיקאים.
זה לא מפתיע אותי. אתה יכול ללמוד הרבה דברים על מדינתך על ידי השוואה בין אופן הטיפול שלהם בעצרת פוליטית לבין אופן הטיפול בכל סוג התאספות אחר.
באיזה אופן?
בדמוקרטיות ליברליות, כל ההצדקה למבנה המשפטי של מדינה הוא בדרך כלל סוג של אידיאל של חירות אנושית וחופש. מגילת הזכויות האמריקאית מתחילה בחופש הדיבור, חופש העיתונות וחופש האסיפה. בפועל, אסיפה של אנשים שנאספים כדי למחות – שהיא בעצם המהות של מה שאמור להיות “אמריקני” – נחשבת פחות לגיטימית מאשר אסיפה של אנשים שרוצים למכור לך משהו.
כשאתה מציין את זה בפני רוב האמריקנים ממעמד הביניים, נראה שהם לא מאמינים. זה לא ממש כך לגבי העניים, הם לא מניחים שהחוקים הוגנים. בכל מקרה: הם יגידו “אבל ברור שיש לך זכות להתאסף, אתה רק צריך היתר, מה לא בסדר בזה?” אז אתה צריך להגיד “בסדר, אם אתה צריך לבקש אישור מהמשטרה להדפיס משהו, זה נקרא שאין חופש עיתונות. אם אתה צריך לבקש אישור מהמשטרה לומר משהו .. והם יגידו,”אבל זה שונה! יש בעיות תנועה. אתה לא יכול פשוט להתאסף. זה מפריע לאנשים שהולכים ברחוב”. זה מצחיק, כי אני לא זוכר בשום מקום בחוקה סעיף שאומר משהו על הזכות לתנועת כלי רכב ללא הפרעה.
למדנו את השיעור הזה במהלך תנועת “כיבוש וולסטריט”. זה היה מדהים, אחרי שהם פינו את המחנה שלנו, כמה אמריקנים מהמעמד הבינוני פשוט משכו בכתפיהם כשהם המשיכו לקרוע את מגילת הזכויות, שזה הדבר שהם מלמדים את ילדיהם להיות כה גאים בו…
"תנועת אנונימוס הראתה שיכולה להיות לך מחאה משמעותית ובעלת השפעה אונליין, ואנשים בכל העולם ממציאים שיטות חדשות למחאה מהבית"
ניסיתם להשתלט על שטח ציבורי?
כל שטח. אחרי שפינו אותנו מפארק זוקוטי, ניסינו להקים מחדש מחנה חדש כי … ובכן, זה היה קריטי שכולם ידעו היכן אנחנו. זה היה מה שהיה כל כך אפקטיבי בכיבוש המקורי: כל מי שהיה בעיר והרגיש שהוא רוצה להיות מעורב, ידע לאן ללכת ולהתחבר באופן מיידי.
בהתחלה חשבנו שנוכל לעבור למגרש ענק בסמוך לוול סטריט ששייך לכנסיה האפיסקופלית, הם הסכימו, אך הופעל לחץ עצום היה על צמרת הכנסייה ובסופו של דבר הם שינו את דעתם. הייתה לנו צעדה בהובלה של כמה בישופים שניסו לכבוש בכל מקרה; השוטרים הרביצו לנו, והתקשורת סירבה להראות קטעי צילום של הכמרים, אלא רק את כל מי שעטה מסכה, בכוונה לגרום לנו להראות אלימים ומפחידים.
ואז תפסנו פארק שהיה פתוח כל הלילה והם שינו את כללי הפארק. לאחר מכן קיבלנו פסק דין משפטי משופט שנוכל לישון על המדרכה כל עוד לא נשתלט על יותר ממחצית המדרכה. אז העירייה העבירה תקנה לפיה מנהטן התחתונה היא אזור חירום בו החלטות משפטיות אינן חלות. אז החלטנו לכבוש את מדרגות הבניין בו למעשה נחתמה מגילת הזכויות, שנמצא ממש ליד וול סטריט אגב, אבל לא הייתה תחת תחום השיפוט של העיר. היינו מוקפים מיד על ידי צוותי SWAT ואחרי יומיים הם מצאו דרך להעיף אותנו משם בכוח.
ניסינו הכל כדי להקים אלטרנטיבה חוקית. אבל המדינה פשוט ריסקה את העקרונות המשפטיים שהם מלמדים ילדים וגורמים להם להיות גאים בהיותם אמריקאים, והתקשורת אפילו לא סיקרה את זה.
אבל מה אתה יכול לכבוש כשאסור לך אפילו לעזוב את הדירה שלך?
תמיד יש דברים שאתה יכול לעשות. תנועת אנונימוס הראתה שיכולה להיות לך מחאה משמעותית ובעלת השפעה אונליין, ואנשים בכל העולם ממציאים שיטות חדשות למחאה מהבית.
ובכל זאת, זה לא נראה כאילו הסגר יהיה קבוע. עלינו להזכיר לעצמנו שהיה עולם לפני חיסונים ואנשים נהגו לדעת להתמודד עם האיום של דברים כמו כולרה, קדחת צהובה, שפעת: אתה מתחקה בזהירות רבה אחר מי שמפיץ את המחלה, אתה מבודד וסוגר, אתה שם לב לשמור על היגיינה, על מרחק חברתי, מגביל סוגים מסוימים של מסחר – זה הפך לשגרה בעידן הוויקטוריאני.
חבר שלי, ג’ון סאמרס, חקר כיצד ג’יין אדמס התמודדה עם איומים כאלה בבית האל, והגיעה למסקנה שמעמדות הביניים פשוט שכחו דברים שהיו בעבר ידועים. וכמובן שכל זה כמעט ולא מנע תנועות חברתיות, כמו שאפשר לראות בדוגמה של בית האל. זו הייתה תקופת השיא של האנרכיזם בדוגמה של תנועת העבודה.
אנו עדיין נמצאים בשלב של תגובת פאניקה ואנחנו רק מתחילים למצוא דרכים להתמודד עם הבעיה. מוקדם מדי לחשוב שהנגיף יהרוס את היחסים החברתיים שלנו.
ומה לגבי יחסים כלכליים?
זה באמת מרתק מכיוון שבמשך כל כך הרבה שנים ממשלות בכל העולם אמרו לנו שהם לא יכולים לעשות שום דבר כמו שעשו זה עתה: להפסיק כמעט את כל הפעילות הכלכלית, לסגור את הגבולות ולהכריז על מצב חירום עולמי. לפני שלושה חודשים, אפילו, כולם הניחו שאפילו ירידה של אחוז מהתמ”ג תהיה קטסטרופה שאין כדוגמתה, כאילו שכולנו נרמס על ידי המקבילה הכלכלית של גודזילה.
אבל זה לא מה שקרה.
לא, משהו אחר קרה. כולם נשארו בבית והפעילות הכלכלית נפלה רק בשליש. שזה כבר משוגע. אתה יכול לשער שכשכולם בבית ולא עושים כלום, הפעילות הכלכלית צריכה ליפול בלפחות 80 אחוז, ולא שליש. לא? זה דיי גורם לך לתהות מה בדיוק הם מודדים? מה זה בכלל “כלכלה”? ומה זו עבודה?
אני חושב שנוכל להתחיל לראות את הדברים האלה בצורה ברורה יותר בגלל המגיפה.
"וול סטריט קיימת למען וול סטריט, כדי שאנשים עשירים יוכלו להמשיך להיות עשירים. היא לא מביאה תועלת לאף אחד אחר. אבל היא יכולה להזיק להם, אחרת הם לא היו צריכים לסגור אותה"
יותר ברורה?
ובכן, קודם כל אנו יכולים לראות אילו עבודות באמת היו חיוניות, ואילו היו מיותרות לחלוטין. אבל המגיפה גם עוזרת לנו לראות מה מוסדות מסויימים באמת עושים.
אוונגליסטים קפיטליסטים תמיד עמדו על כך שהמערכת הפיננסית העולמית היא גרסת השוק החופשי הטובה יותר של התכנון המרכזי, כמו תכנית חומש, בכך שהיא מחליטה כיצד יוקצו משאבים ויושקעו כדי לייעל את הייצור העתידי, בעיקרון, כדי להבטיח שאנשים עתידיים יקבלו מה הם רוצים, להבטיח שגשוג לטווח הארוך, אושר, רווחה. לא, זה לא ככה.
במהלך כל הוויכוח בשאלה האם לסגור את וול סטריט, כדי למנוע את האסון הכלכלי בסגנון 2008, אף אחד אפילו לא הציע שלסגירת הבורסה למשך חודש או יותר יהיו השלכות שליליות. וול סטריט קיימת למען וול סטריט, כדי שאנשים עשירים יוכלו להמשיך להיות עשירים. היא לא מביאה תועלת לאף אחד אחר. אבל היא יכולה להזיק להם, אחרת הם לא היו צריכים לסגור אותה. כך שהמערכת הפיננסית מעולם לא הייתה באמת תחליף לתכנון המדינה, שנמשך בכל מקרה. כמו כן, השוק לא היה בעל פיקוח עצמי. השוק פוקח על ידי המדינה מאז ומעולם – מה שאנשים באמת מתווכחים כשהם מדברים על “רגולציה” או “דה-רגולציה” זה על השאלה בשם מי?
אז אני חושב שאנשים מתחילים באמת לשאול את עצמם כיצד שלטו בהם בעשורים האחרונים.
איזו מין מדינה תקום אחרי המגיפה? עבור חלק מהאנשים, הסוציאליזם עשוי לקבל הזדמנות שנייה כפי שאנו יכולים לראות עם הלאמת מערכת הרכבות בבריטניה או בתי חולים בספרד. אחרים חוששים שהמדינה תהפוך לסמכותית יותר כמו שקרה בהונגריה. יש גם תקוות שהמדינה החזקה עשויה להפוך למשחררת. להסדיר חלק מהתעשיות שהפכו לחזקות מדי, להעמיד אנשים לפני רווחים…
ובכן, ראשית, כשאנחנו שואלים “מי התגלה כיעיל יותר בהתמודדות עם המגיפה”, אני חושב שעלינו להיזהר מאוד שלא ליפול לדיכוטומיות כוזבות: סמכותנית לעומת דמוקרטית, סוציאליסטית לעומת קפיטליסטית וכן הלאה.
אין הוכחות שמדינות סמכותניות עשו טוב יותר. ברור שסין דוחפת את הקו הזה והיא מהדהדת עם תפיסה מסוימת, הנפוצה במיוחד בדרום הגלובלי בעשורים האחרונים, כי סין מייצגת את האלטרנטיבה הקיימת היחידה לסוג המודל הניאו-ליברלי שדוחפים מוסדות כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. זה נכון, כמובן, שסין לא עקבה אחר המרשם הניאו-ליברלי, הם סירבו למשל לליברליזציה של הבורסה, והשילוב הזה של אשראי קל “מושחת” לענף הבנייה וכדומה אומץ בהודו, בטורקיה, בחלקים רבים של אמריקה הלטינית, כדרך היחידה המוכחת להפוך מדינה ענייה למדינה עשירה יחסית.
אבל הרעיון שזה אפשרי רק מכיוון שהממשלה הסינית אילצה אנשים להקריב חירויות חברתיות ופוליטיות הוא מיותר לחלוטין – פשוט אין סיבה להאמין שהאחד איכשהו בא בעקבות השני.
אבל מדוע סין, דרום קוריאה וסינגפור מוצגות לעתים קרובות כל כך כמודלים לחיקוי? האם הם לא אמורים להשיג את התוצאות הטובות ביותר לעצירת המגיפה? זה לא קשור למשמעת חברתית?
קראתי לאחרונה מחקר מעניין מאוד, המשווה בין אופן הטיפול במגיפה במשטרים סמכותניים ולא סמכותניים. המחברים הגיעו למסקנה כי סמכותנות פחות או יותר אינה רלוונטית כגורם. מה שהיה חשוב היה האמונה של האנשים בהצהרות הממשלה: עד כמה הם סומכים על מוסדות ציבור, התקשורת, הממסד המדעי.
פשוט אין קשר שיטתי בין מה שהם מכנים “דמוקרטיה” לסוג כזה של אמון במוסדות. כאן בבריטניה יש לנו אחת הדמוקרטיות הפרלמנטריות הוותיקות בעולם, אבל הפוליטיקאים והעיתונות משקרים לנו בצורה כל כך שיטתית וכל כך בוטה שיש לנו, לדעתי, האמון הנמוך ביותר בתקשורת באירופה – ליד איטליה, ואז ספרד, אם אני זוכר נכון.
בארצות הברית הימין מצא דרך להפוך את החשד המוצדק הזה לטובתו. הכל “פייק ניוז”. אנחנו באולם מראות. עדיף כבר להצביע לבחור (דונלד טראמפ, בוריס ג’ונסון) שלפחות ישר מספיק כדי להודות שהוא משקר; אז אתה יכול להפוך לשותף לפשע, למעשה, מכיוון שהעולם מורכב מגברים מושחתים, וכך לפחות אתה תהיה בקבוצה המנצחת.
אבל יש משהו עמוק יותר. אני חושב שמה שאנחנו באמת צריכים זה ניתוח נכון של מה שמכונה “צנטריזם”, שהוא במובנים רבים אידיאולוגיה פוליטית סוטה.
צנטריזם?
למה בני המעמד הבינוני – בעצם, חברי המעמד המקצועי-ניהולי, שהם מחוזות הליבה של הצנטריזם – התכוונו בשנות ה-80 וה-90 כשהם התחילו לתאר את עצמם כ”ליברלים בסגנון חיים, שמרנים פיסקלים”?
זה אומר שהם קיבלו סדר חברתי בו השמאל המתון יישאר אחראי על ייצור האנשים, כמו שזה היה, שהם היו מנהלים את בתי החולים והאוניברסיטאות, ואילו הימין המתון יישאר אחראי על ייצור נפט, בגדים, וכבישים מהירים. אז כשם שתנועות חברתיות שמאליות תוקפות מנכ”לים והסכמי סחר, תנועות חברתיות ימניות תוקפות את סמכותם של האנשים המנהלים את מערכת החינוך או את מערכת הבריאות: מורים ומדענים. רק חשוב על בריאתנות, התחממות כדור הארץ או הפלות.
אבל באמת שמדובר במלחמת עמדות חסרת סיכוי, כפי שאולי אומר גראמשי, אף אחד מהצדדים לא ינצח; הימין הרדיקלי לא צפוי להעמיד את הכנסיות האוונגליסטיות כאחראיות על רבייה חברתית כפי שהשמאל הרדיקלי לא יהפוך את בכטל או מיקרוסופט או מונסנטו לקולקטיב המנוהל על ידי עצמו. מה שהימין הרדיקלי יכול לעשות הוא לערער את האמונה במומחים, וכמובן שככל שהם נכנסים לשלטון, הם יכולים לעשות זאת על ידי הצבתם של אנשים חסרי כישורים בעמדות סמכות. אז כל העניין מזין את עצמו.
התוצאה היא אולם מראות אינסופי שבו הכל שקר או עלול להיות שקר. אלה המקומות שבהם הגופות נערמות עכשיו. מכיוון שהם הלכו הכי רחוק מהפנטזיה של סן סימון. ואינך יכול בדיוק להאשים אנשים בחשדנות יתר כשיש לך מדינה כמו בריטניה בה איננו אמורים לדעת את שמות המדענים בדירקטוריון המייעץ לממשלה מה לעשות במשבר רפואי, אבל איכשהו, אנו יודעים ששניים מחברי ההנהלה הם אנשי תעמולה שמרנים ללא הכשרה מדעית. זה כמעט כאילו הם רוצים שתדעו שהם לגמרי לא אמינים.
"אני לא חושב שאנחנו צריכים להגביל את עצמנו לדיונים על טבעה של הממשלה העתידית - האם היא תהיה יותר סמכותנית, סוציאליסטית, לאומנית, משחררת? מה שבאמת מדהים זה הרמות בהן אנשים מתארגנים בכוחות עצמם, כפי שלא עשו מעולם"
3 תגובות
ההרגשה היא שהוא תועה בתוך חשיבה מבולגנת..sorry…
מעניין, תודה.
Wow !!! very intersting.