ראיון עם דייוויד גרייבר לאור משבר הקורונה - חלק ב'

riot police

לקריאת החלק הראשון של הראיון, לחצו כאן

לראיון המקורי באנגלית, לחצו כאן

ומה אם ממשלות לא אמינות יהפכו גם ליותר סמכותניות?

הרעיון הוא שזה מזין את עצמו. יש כאן פרדוקס. אנשים מבלבלים בין פוליטיקה אנטי-סמכותנית לבין התנגדות לכל סוג של סמכות אינטלקטואלית, אפילו, לכל רעיון משותף של אמת, צדק, ואפילו מציאות פיזית. כאילו התעקשות על צורה כלשהי של אמת דומה לפשיזם. אבל כמובן שאם אין אמת, מדוע הפשיזם אפילו מהווה בעיה? מה ההצדקה שלך להתנגד לפשיזם, חוץ מזה שאתה באופן אישי לא אוהב את זה, וזה לא אומר הרבה אם אנשים אחרים כן אוהבים פאשיזם. ובכן, סוג זה של רלטיביזם מוחלט דועך כעת משמאל בדיוק כמו שהוא תופס באגרסיביות מצד ימין.

אבל אם זה המצב, סמכותנות – לפחות מהזן הפופוליסטי – פשוט קיבלה מכה גדולה. באמת, כמו שיש אנשים שאומרים, פולחן מוות, סוג של התאבדות המונית.

אך מסיבה זו בדיוק, אני לא חושב שאנחנו צריכים להגביל את עצמנו לדיונים על טבעה של הממשלה העתידית – האם היא תהיה יותר סמכותנית, סוציאליסטית, לאומנית, משחררת? מה שבאמת מדהים זה הרמות בהן אנשים מתארגנים בכוחות עצמם, כפי שלא עשו מעולם. הדבר הראשון שקרה בבריטניה כשהמגיפה החלה היה שכל שכונה החלה להקים קבוצת עזרה הדדית משלה שמזהה אנשים פגיעים: אנשים ללא קרובי משפחה או עזרה, אנשים מבוגרים… הם מכנים אותם כקבוצות “עזרה הדדית”, באמצעות הביטוי האנרכיסטי הישן. יש מאות כאלה בלונדון בלבד.

האם זה מוכיח את האמרה הישנה שכולם הופכים לסוציאליסטים – או אנרכיסטים – בזמן משבר?

בשכונה שלי, ואני גר לא רחוק ממגדל גרנפל, האנשים כבר מודעים לעובדה שהממשלה היא למעשה חסרת תועלת בזמן משבר. כשהשריפה פרצה לפני שנתיים, נפל להם האסימון. היית יכול לדמיין שהממשלה של המדינה עם הכלכלה החמישית בגודלה בעולם לא תתקשה מאוד למצוא מקום מגורים לכמה מאות ניצולים, אבל למעשה, קבוצות כנסיה וקבוצות קהילתיות ספונטניות שפעלו מתוך שטחים שעליהם הם השתלטו היו צריכים לעשות הכל.

רוצים להיות מעודכנים על פוסטים חדשים ולקבל השראה וטיפים מיוחדים לטיולים שלכם?

כל מה שצריך לעשות זה להכניס כאן את האי-מייל שלכם (לא יותר מאי-מייל אחד כל 3 שבועות)

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

"אני יודע מה קורה כשהמשטרה נעלמת. אפילו גרתי במקום באיזור הכפרי של מדגסקר שהמשטרה למעשה נעלמה כמה שנים לפני שהגעתי. זה כמעט ולא שינה שום דבר".

אז למרות התפיסה השכיחה יותר כי אנרכיזם יהפוך את הסדר לכאוס, הוא באמת יכול לעזור להפוך את הכאוס לסדר?

אני תמיד מוצא את זה מעט משעשע שאנשים תמיד אומרים “אוי אלוהים, אנחנו לא יכולים להיפטר מהמשטרה, כי אם נפטר מהמשטרה, כולם פשוט יתחילו להרוג אחד את השני!” שימו לב שהם אף פעם לא אומרים “הייתי מתחיל להרוג אנשים.” “הממ, אין משטרה? אני חושב שאשיג אקדח ואירה במישהו.” כולם מניחים שמישהו אחר יעשה זאת.

למעשה כאנתרופולוג אני יודע מה קורה כשהמשטרה נעלמת. אפילו גרתי במקום באיזור הכפרי של מדגסקר, כשהמשטרה נעלמה כמה שנים לפני שהגעתי. זה כמעט ולא שינה שום דבר. ובכן, פשעי הרכוש אכן גברו. אם אנשים היו עשירים מאוד, הם לפעמים נבזזו. מקרי הרצח לא השתנו, ואם כבר, אז פחתו. כאשר המשטרה נעלמת באמצע עיר גדולה, בה ההבדלים ברכוש הם הרבה יותר קשים, מעשי פריצה מתגברים, בהחלט, אך פשע אלים לא מושפע מזה בכלל.

אבל כשמדובר בהתארגנות – ובכן, מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו זה למה אנחנו חושבים שצריך לאיים לירות באנשים מעל הראש, או לירות בהם, או לנעול אותם בחדר במשך שנים, כדי לשמור על צורה כלשהי של ארגון. אנשים שחושבים ככה לא באמת מאמינים בארגון, נכון?

איך אנרכיסטים היו מתמודדים עם המגיפה?

אני חושב שכרגע הרבה אנשים לומדים כמה הם יכולים לעשות מבלי להיות תלויים ברשויות היררכיות בסגנון צבאי. במצבי חירום, סוג של קומוניזם גס ומוכן תמיד תופס: מכל אחד על פי יכולותיו, וכל אחד לפי צרכיו.

הם עושים זאת מתוך יעילות פשוטה: זה הדבר היחיד שבאמת עובד. אך כמובן שקומוניזם משברי נוטה להיות ההפך הגמור מהסוציאליזם הסמכותני ההיררכי. מערכות פיקוד והיררכיה, כמו מערכות של שווקי מסחר, הופכות למותרות שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם – אם כי לעתים קרובות הם ישוחזרו בשלב השני של המשבר, כשדברים נעשים קלים יותר.

בשלב הראשון, זה יותר סן-סימון ופחות פוקולדיאני – הסמכות היחידה שאנשים מכירים היא מהסוג שבאמת מבוסס על ידע מומחה כלשהו, אך סביר להניח שמעט אנשים יתווכחו עם רופא שמנסה לגבס את רגלם השבורה.

הקהילות המהפכניות המצליחות ביותר שאני מכיר מאזנות בין השניים. הם מנסים להפיץ את הידע בצורה רחבה ככל האפשר, אבל בדיוק מאותה סיבה, יש אמון באנשים שיש להם באמת ידע מיוחד. המקומות שאני מכיר שקרובים ביותר למצב אנרכיסטי התמודדו לא רע במהלך המגיפה. אני חושב על קהילות זפטיסטה במקסיקו ורוג’אבה, האזור הכורדי ברובו בצפון מזרח סוריה.

שניהם אנטי-מדיניים ומושפעים עמוקות מהאנרכיזם. שניהם הגיבו מיד למגיפה ויזמו גיוס קהילתי מוחלט, סגירת בתי ספר, יצירת ציוד מגן, שיפור התברואה… רוג’אבה מצליחה עד כה טוב למרות העובדה שממשלת טורקיה ממש ניסתה להשתמש בלוחמת חיידקים נגדם. על ידי שליחה מכוונת של פליטים נגועים. הדוגמה שלהם הראתה שניתן להשתמש בעקרונות אנרכיסטיים לתיאום יעיל של עובדי הבריאות.

ועדיין, ממשלות ממש מנסות לקחת קרדיט על מלחמה במגיפה. הנשיא האמריקני, דונאלד טראמפ, הלך רחוק עד כדי שהוא חתם באופן אישי על בדיקות הקורונה, ברמיזה על כך שהוא באופן אישי נתן כסף לאזרחים. הוא לא לבד. ממשלות רבות מנסות לעשות רושם שהם נותנים לנו כסף כדי שאנחנו נשרוד את המשבר.

קשה לדבר על האופן שבו המערכת הפיננסית באמת עובדת מכיוון שהיא מוקפת בשכבות על שכבות של טעויות ומיסטיפיקציה. ראשית יש את הרטוריקה של “למצוא” את הכסף כדי לעזור לכלכלה ולאזרחים. כסף אינו סוג של סחורה מוגבלת שצריך למצוא, לחפור או לייצר. זה משהו שממש נוצר יש מאין.

טראמפ לא נותן משהו שכבר יש לו. הוא ממש מייצר את הכסף על ידי כך שהוא נותן אותו. אך זוהי רק אחת מרבות מהנחות היסוד השקריות שמחזיקות את המערכת יחד. חשוב עוד יותר לשמור על מיסטיקה כזו, בעיני המעמדות השולטים. אני חושב שעכשיו כמעט כל ההצדקות המסורתיות לקפיטליזם התפוגגו.

כמו מה למשל?

ובכן, היו שלוש הצדקות גדולות. ראשית, אנשים נהגו לומר “בסדר, בטוח, קפיטליזם יוצר אי שוויון קיצוני וכל מיני עוולות, ברור. אבל זה שווה את זה כי אפילו האנשים העניים ביותר יודעים שהילדים שלהם יצליחו יותר טוב מהם”.

אני לא חושב שאנשים רבים במדינות עשירות עדיין מאמינים בכך. אולי בסין יש אנשים שעדיין עושים זאת, אך ברור שזה לא המקרה אם אתה גר באמריקה, או בצרפת, או במצרים, או בארגנטינה. דורות חדשים כבר מצליחים פחות מהוריהם. יש להם פחות גישה לדברים הבסיסיים כמו דיור, חינוך, חסכון בפרישה. יש ספרות ענקית של אנשים בגיל העמידה שמטיפים מוסר ללדיהם ונכדיהם על כך שהם מפונקים בכך שהם דורשים את אותם דברים שהם עצמם קיבלו כמובן מאליו, כשהיו צעירים, אבל זה נולד מבושה בסופו של דבר. הם יודעים שהמצב הולך ומחמיר, לא נעשה טוב יותר.

הטענה השנייה הייתה טכנולוגית: הקפיטליזם תמיד יניע שינוי מדעי מהיר. פעם האמנו שחיינו ישתנו באופן קיצוני בזכות ההתפתחות הטכנולוגית. תארו לעצמכם איך נראה המטבח לפני מאה שנה, אומר הטיעון. ואז השווה את זה למטבחים המודרניים שלנו כיום. שנטוס למאדים, נחיה לנצח ורוב הבעיות שלנו היו צריכות להעלם עד עכשיו.

הן לא נעלמו, מן הסתם.

אז אף אחד כבר לא אומר את זה. למעשה מטבחים הם דוגמה מושלמת. הם לא השתנו באופן משמעותי מאז שהוצג תנור המיקרוגל לפני 30 שנה. זה היה החידוש האחרון המשמעותי של טכנולוגיית המטבח שהשפיע למעשה על חיי היומיום. אחרי זה: קיפאון.

כך גם בתחומי חיים אחרים. ישנן יותר ויותר עדויות לכך שהקפיטליזם למעשה מחניק את החדשנות הטכנולוגית מכיוון שאין תמריצי רווח לטווח קצר בחדשנות. שיפרנו טכנולוגיות של סימולציה, אנו יכולים כעת ליצור סרטי מדע בדיוני מדהימים, האפקטים המיוחדים מעולים, אך ויתרנו על הרעיון שבאמת נעשה את כל הדברים האלה בעתיד הנראה לעין.

והטיעון השלישי אומר שהקפיטליזם מביא יציבות.

למעמדות הביניים?

על ידי הרחבת השגשוג כך שרוב האנשים יהפכו למעמד הביניים, והצמיחה של מעמד הביניים מעודדת יציבות דמוקרטית. בסדר. זה לא קרה. במקום זה, אלו שנבעטים מהמעמד הבינוני מוכנים יותר ויותר להצביע בעד כל מי שמציע חוסר יציבות.

אז כל מה שנשאר הם שני טיעונים. האחת היא שאין אלטרנטיבות: זה אנחנו, או צפון קוריאה. האחר הוא טיעון מוסרי.

מוסרי?

אני משוכנע יותר ויותר שהמערכת מוחזקת יחד על ידי המוסר. מוסר מאוד מפותל ומעוות. זו הסיבה שכתבתי ספר אחד על מוסר החובות, וספר אחר על מוסר העבודה.

אפילו נראה שאנשים רבים שיודעים היטב שהמערכת הכלכלית שלנו מפגרת ולא צודקת מיסודה, באמת מאמינים שמי שלא משלם את חובותיו הוא אדם רע. בטלנים לא אחראים שיכולים להאשים רק את עצמם. כמו כן, נראה שאפילו אנשים ששונאים את הבוסים שלהם מרגישים שמי שמבריז מהעבודה בלי סיבה הוא יותר גרוע, שאם אתה לא עובד קשה יותר ממה שהיית רוצה במשהו שאתה לא כל כך נהנה ממנו (ועדיף שזה יהיה עבור מישהו שאתה לא מחבב במיוחד) אז אתה אדם רע, טפיל, ובוודאי שאינו ראוי לתמיכה ציבורית.

נראה שאנשים באמת מאמינים בקדושת העבודה. לא רק עבודה, עבודות. כל אחד צריך לקבל עבודה. לא משנה אם העבודה אכן עושה טוב למישהו או לא. למעשה נראה שלפחות שליש מהאוכלוסייה העובדת משוכנע באופן אישי שאם תפקידם לא היה קיים זה לא היה משנה – או אפילו, שהעולם יהיה מקום טוב יותר בלעדיו. קדושת העבודה, קדושת החוב, קדושת “השוק” – כל הדברים האלה מופנמים עמוק וכולם בעייתיים ביותר.

בעייתי, כלומר … לא צודק?

אנשים עשירים אינם מאמינים בחובות, לפחות לא בחוב שלהם. הם בוודאי לא חושבים שתשלום חובותיהם הוא עניין של כבוד. מחצית מהמעסיקים לשעבר שלי לא היו משלמים לי בכלל אם הם היו מוצאים דרך שלא. אך יתרה מכך, אם אתה במצב של חולשה, חוב הוא מוסר; אם אתה במצב של כוח, החוב הוא כוח. זו הסיבה שהתחלתי ספר על חוב עם פתגם ישן: אם אתה חייב לבנק מאה אלף דולר, אתה שייך לבנק. אם אתה חייב לבנק מאה מיליון דולר, הבנק שייך לך.

השוות לעיתים קרובות חוב להבטחה. אבל אם הבטחה מופרת על ידי צד אחד, מדוע הצד האחר עדיין צריך לכבד הבטחה כזו?

בדיוק. אבל כוח חשוב. תסתכל על יחסים בינלאומיים. אם סיירה לאון חייבת מיליארד דולר לארה”ב, יש לסיירה לאון בעיה. אם ארה”ב חייבת לדרום קוריאה מיליארד דולר, לדרום קוריאה יש בעיה.

אבל הטריק המוסרי יעיל עד כדי כך. אחרת אנשים הגונים חושבים שזה מוצדק לחלוטין לקחת אוכל מילדים רעבים מכיוון שהדיקטטור לשעבר שלהם לקח הלוואה רעה.

זו הסיבה שרבים מאיתנו כל כך מנסים למצוא דרך להפוך את הרעיון של “חוב לא לגיטימי” לפופולרי. זה לא ביטוי קליט במיוחד. המונח הומצא על ידי בית משפט אמריקני לאחר שארה”ב כבשה את קובה מידי האימפריה הספרדית. ממשלת ספרד התעקשה שארה”ב הייתה אחראית כעת לחובות העצומים של ממשלת קובה לספרד. בתי משפט אמריקניים קבעו כי קובה לא באמת חייבת את הכסף מכיוון שהלוואותיה נלקחו בנסיבות לא הוגנות. לזה התכוונו ב”חוב לא לגיטימי”: הלוואה שאיש לא היה לוקח אם הוא היה סוכן חופשי באמת שפועל לטובתו.

האם הרבה חובות אישיים לא מתאימים גם להגדרה זו?

כן, זה הרעיון. כיצד אנו גורמים לאנשים לראות, למשל, משכנתא בסאב-פריים כחוב לא לגיטימי? את כולנו מלמדים שמוסריות בסיסית היא לשלם חובות, בעיקר מכיוון שעצם הרעיון שלנו לגבי חובה מוסרית התבסס על התחייבות כספית ולא להפך. האם יכול להיות שאיזשהו רעיון של חובות לא לגיטימיים הוא הדרך להתחיל לבטל את זה? האם יש חובות שזה לא מוסרי אפילו לנסות לגבות אותם?

למעשה, באירופה של ימי הביניים, זה היה ההגיון הבסיסי, זה היה סוג הבעיות שעליהן התווכחו לעתים קרובות חוקרים משפטיים.

המחלוקת המפורסמת על קילו בשר מהמחזה של שייקספיר הסוחר מוונציה?

או דוגמא של ביצה אם אתה בכלא.

ביצה?

כן, מלומדים מימי הביניים היו משתמשים לעתים קרובות בדוגמה הזו – תזכור שאז, שאלות כלכליות היו שאלות מוסריות שנפלו תחת המשפט הקאנוני, שהיה כולו ענף של התיאולוגיה. למעשה, הייתי אומר שכלכלה היא עדיין ענף של תיאולוגיה, היא פשוט לא מודה בכך יותר.

הדוגמא הייתה זו: יש אדם בכלא, בתזונה של לחם ומים. אז הוא מת לאט. לאסיר בתא השכן יש כמה חברים שמביאים לו אוכל; הוא אומר, נגיד, יש לי כאן כמה ביצים קשות. אני אתן לך אחת מהביצים האלה אם תחתום על המסמך הזה שנותן לי את הזכויות על כל הרכוש שלך. אז הוא מסכים, אוכל את הביצה, שורד, ושנים לאחר מכן שניהם מחוץ לכלא. האם החוזה ניתן לאכיפה?

empty wallet

"איך להעביר את המסר ההגיוני שבדיוק כמו שיש עבודות שעדיף היה שאף אחד לא היה עושה אותן, יש חובות שלא צריך להחזיר?"

היום … יכול להיות.

התשובה היום היא: כן. אנחנו עושים פחות או יותר בדיוק את זה בדרום הגלובלי כבר שנים. אבל רוב התיאולוגים של ימי הביניים יטענו: ברור שלא. האיש שחתם על רכושו לא היה אדם חופשי. זה אפילו עוד יותר נכון, אם כמו במקרה של הדרום הגלובלי, הבחור שהיה לו את כל הביצים לא היה אסיר אלא הסוהר שלך. זה מוסיף את כל המימד החדש לבעיה. זה חוב לא לגיטימי. זה מובן מאליו. אבל זה נשמע מיושן ולא נשמע ממש בסדר.

המשכנו לנסות להגיע עם ביטוי טוב יותר. אולי נוכל לדבר על קפיטליזם גנגסטרי, חוב מאפיה? המאפיונרים ידועים לשמצה בלהפוך סחיטה למוסרית על ידי מסגור שלה כחוב. אבל גם זה לא נשמע ממש נכון. איך להעביר את המסר ההגיוני שבדיוק כמו שיש עבודות שעדיף היה שאף אחד לא היה עושה אותן, יש חובות שלא צריך להחזיר?

האם זה מציאותי?

רבים מאיתנו עדיין מנסים להבין כיצד לשבור את הכישוף. אולי המגיפה הזו תעזור לנו לראות בצורה ברורה יותר שמה שאנו מכנים “ניהול כספים” היה תמיד רק חובות של אנשים אחרים, וחובות אלו מופקים בכוונה על ידי קנוניה בין תאגידים פיננסיים לממשל, בין לכאורה מוסדות ציבוריים ופרטיים שבמציאות קשה יותר ויותר להבדיל ביניהם.

אני אוהב להשתמש בדוגמה של ג’יי פ. מורגן צ’ייס, הבנק הגדול ביותר באמריקה. אני לא זוכר את המספר המדויק, אבל משהו כמו 76 אחוז מהרווחים שלהם נובע מאגרות וקנסות. תחשוב על זה. הם מרוויחים אם תטעו. אז הם צריכים להקים מערכת שהיא מספיק מבלבלת כדי שהם יכולים להיות בטוחים שאחוז גדול מהאנשים יטעה, אבל לא יותר מידי מבלבלת שהם לא יוכלו להגיד “היי, זו לא אשמתנו שאתה לא יכול לאזן את פנקס הצ’קים שלך.”

יותר ויותר, כל מנגנוני הממשל והמערכת הפיננסית הופכים להונאה ענקית שנועדה להכניס אותנו לחובות. מכיוון שרוב הרווחים הנסחרים בוול סטריט או מדד ניקיי או מדד פוטסי מגיעים ממימון ולא מתעשייה, זה מה שמניע את הקפיטליזם כעת.

בספר שלך “חוב” אתה מתאר גם טקסים ישנים שבמהלכם נמחקו כל החובות. מהן הנסיבות החברתיות בהן יכולות ביטולי חובות כאלה לקרות?

ביטולי חובות עדיין מתרחשים. היה כזה בערב הסעודית ולדעתי כווית רגע אחרי שהאביב הערבי התחיל לקרות. הם פשוט ביטלו את החוב של כולם כדי למנוע אי שקט. נכון, הם הקפידו מאוד שלא למסגר את זה כ”ביטול”, הם העמידו פנים שהם משלמים את הכל עם כסף מתעשיית הדלקים כדי לשמור על הנראות. בהודו הם גם מבטלים את חובות החקלאים מעת לעת אבל בשקט, נראה שיש תחושה שאתה לא רוצה שרוב האנשים יידעו שלממשלות יש את הכוח לעשות זאת.

חובות מבוטלים כל הזמן אך איך הם מבוטלים זו שאלה פוליטית. נראה שהכוחות הפוליטיים  מרגישים שלפחות, צריך להעמיד פנים שחובות הם קדושים, אתה פשוט משלם את זה – אפילו אם באמצעות כסף שיצרת זה עתה. זה כמובן מטופש, יהיה קל לחלוטין לממשלות להכריז על קטגוריה מסוימת של חובות הניתנים לאכיפה כמו שארצות הברית עשתה עם קובה וספרד. כל ממשלה יכולה לעשות את אותו הדבר למשל עם חובות אישיים, חובות משכנתא או הלוואות סטודנטים: הם היו יכולים לומר, “בטוח, אם אתה מרגיש מחוייב לשלם את זה מבחינת הכבוד שלך, קדימה, אבל אנחנו לא נשתמש בכוח של בתי משפט שיאלצו אותך.”

אמצעי נוסף, שעושים בו שימוש לעתים קרובות בדרום אפריקה, הוא יובל דירוג אשראי. מכיוון שגם אם בתי המשפט לא יאכפו חוב, אתה עלול בסופו של דבר להרוס את דירוג האשראי שלך ולא תוכל לקבל הלוואות נוספות. כך שמדינות יכולות לאפס את דירוג האשראי של כולם, ולעתים גם עושות זאת.

"אנחנו בקלות יכולים לשכוח שכפייה אלימה עומדת מאחורי כל החוקים שלנו. הכוח לעשות נזק. במקרה של גובה החובות המעצבן, זה אולי נמצא 30 או 100 צעדים רחוק ממך, אבל זה תמיד שם, כי אחרת, פשוט היית מתעלם ממנו"

ואתה טוען לעיתים קרובות שהרעיון של חוב לא יכול להתקיים ללא כפייה?

כרגע אני מקבל הודעות מווירג’ין מדיה. עברתי דירה לאחרונה וביטלתי את המנוי. אבל איכשהו הם עדיין מחייבים אותי בחודשיים האחרונים שאני אפילו לא גרתי שם. הם שלחו לי מכתבים יותר מאיימים ומעוררי חרדה מכיוון שהם יודעים שיש מנגנון חוק לצדם. אם אתה פשוט מסרב להיענות, בשלב מסוים הוא יעבור לפקידה, שתטריד אותך, ואם אתה מסרב מספיק זמן, והסכום מספיק גדול, הם יתחילו לקחת ממך דברים, ואם תנסה לעצור אותם, איומים על כוח פיזי נכנסים לתמונה.

אנחנו בקלות יכולים לשכוח שכפייה אלימה עומדת מאחורי כל החוקים שלנו. הכוח לעשות נזק. במקרה של גובה החובות המעצבן, זה אולי נמצא 30 או 100 צעדים רחוק ממך, אבל זה תמיד שם, כי אחרת, פשוט היית מתעלם ממנו. ויש עוד מתאם מעניין שעליו חשבתי לאחרונה.

מה זה?

יש סיכוי שככל שאתה יכול להזיק יותר לאנשים אחרים, ככה תקבל שכר גבוה יותר.

למה אתה מתכוון?

אני תמיד אומר שככל שברור שהעבודה שלך מיטיבה עם אחרים, כך אתה צפוי לקבל פחות שכר. מישהו הציע לי לאחרונה שאולי זה הפוך: ככל שהעבודה שלך יכולה לפגוע באחרים, כך אתה צפוי לקבל יותר עבורה. מיד חשבתי על מחקר של כלכלן בשם בלייר פיקס שעשה ניתוח הכנסות במגזר התאגידי וגילה שהמפתח לשכר אינו “פריון/יעילית”, כפי שכלכלנים מתעקשים בדרך כלל, אלא פשוט כוח. ככל שאתה נמצא בשרשרת הפיקוד גבוה יותר, המשכורת שלך גדולה יותר. מבחינה מסוימת זה לא ממש חדש לאף אחד. אבל יש לו את המספרים. אז הכל קשור לכוח.

כוח לעשות מה?

ובכן זו השאלה. אולי זה באמת הפוטנציאל העצום להזיק. בדיוק כמו שוול סטריט לא ממש מועילה לקהל הרחב אך היא יכולה לגרום נזק עצום אם היא תתמוטט. אולי הקפיטליזם הוא רק סוג של כוח מופרט, שמקורו ישירות מצורות כוח פיאודליות-צבאיות.

רק תחשוב על תאגידים כקתדרלות של הכוח הקפיטליסטי. בעליהם כבר מחזיקים בכל העושר והכוח שיכולים להיות. בנקודה מסוימת כבר יש לך את כל הכסף וההנאות, את כל הזונות והקוקאין, שאולי תרצה. כל שנותר זה רק אגו ונרקיסיזם. זו הסיבה שיש להם לגיונות של עובדים חסרי תועלת: אז איזה סגן נשיא בכיר יכול לומר “הנה האימפריה שלי! זה קצת יותר גדול מהאימפריה של סגן הנשיא האחר”.

הפלנטה גוססת מכיוון שאנשים כאלה יכולים להרגיש טוב עם עצמם. הם מוצצים משאבים אדירים בבניית מגדלי הענק שלהם וממלאים אותם בפאנלים נוצצים וחסרי תועלת פשוט לשם סיפוק האגו. כשקיבלתי דיווחים על עבודות חרטא (Bullshit Jobs) שמעתי על אינסוף דוגמאות לסוג כזה של עבודות. כל תאגיד צריך שיהיה לו מגזין פנימי משלו עם ערכי ייצור גבוהים ומאמרים קבועים המתארים מנהל ברמה זו או אחרת. מאיזו סיבה? אף אחד לא קורא את המגזינים האלה! ובכן, כמעט אף אחד. הם קיימים כך שלכל מנהל יכול להיות העונג לראות מאמר מחמיא על עצמו במה שנראה כמו מגזין חדשות.

מינים שלמים של יצורים חיים נמחקים מדי שנה בגלל דברים מסוג זה. אך בסופו של דבר זה קורה מכיוון שהוא מסוגל לאמלל את החיים לאחרים. וכמובן שהמגיפה הדגישה את הצד ההפוך של זה: ככל שמידת העבודה שלך עוזרת לאנשים אחרים, כך פחות סביר להניח שישלמו לך.

עובדי בריאות וטיפול, עובדי מפעלים של מוצרים חיוניים, מאבטחים … הריעו להם במהלך המגיפה. הם זכו לשבחים כמעט כגיבורים מודרניים. אך שכרם לא עלה והם בעלי הסיכוי הגבוה ביותר לאבד את מקום עבודתם לאחר תום המשבר. איך זה ייתכן?

מכיוון שמהות עבודתם היא לא לפגוע. פשוט קחו בחשבון את עובדי החירום והטיפול שנמצאים שם בחוץ מסכנים את חייהם כדי שמערכת הבריאות לא תקרוס. בתיאוריה, ארגוני העובדים אמורים להיות הכי חזקים כאשר עבודתם חיונית ומביאה לעובדים כוח מיקוח רב. כך שאם עובדי הבריאות והטיפול היו מחליטים לשבות למען תנאים טובים יותר ושכר טוב יותר, זה היה יכול להיות הרגע הטוב ביותר. אבל במציאות זה לא קורה.

למה?

במובן מסויים, יש להם יותר מדי כוח. זה סוג של פרדוקס. קצת כמו הבדיחה על אם אתה חייב לבנק מיליון, הבנק הוא הבעלים שלך, אם אתה חייב לו מאה מיליון, אתה הבעלים של הבנק. אם יש לך יותר מדי כוח לפגוע באחרים, ובדרך מיידית מדי, אתה הופך לאסיר של חוסר התועלת של עצמך. אתה לא יכול להשתמש בכוח הזה – כי זה פשוט יהיה הרסני מדי.

מאפיונר, או מנכ”ל תאגיד פרטי, יכולים רק לפגוע בך, אם כי הם מעמידים פנים שלא. הם יכולים להפעיל כוח ללא רחם. כפי שמציינות הפמיניסטיות, שביתת טיפול תהיה הרסנית לחלוטין, כה הרסנית, שהמטפלות לא יעשו זאת, מכיוון ש…ובכן, אכפת להן יותר מדי מהאנשים שיחלו מייד, או יסבלו או ימותו.

אבל אם לא דברים אחרים, אולי המשבר יפתח את עינינו לעובדה הזו. שכלכלה היא בסופו של דבר בדיוק הדרך בה אנו דואגים אחד לשני, שכל העבודה האמיתית היא בסופו של דבר עבודת טיפול.

בחלק הבא, והאחרון – למה אין לנו עדיין מכוניות מעופפות ומה יש לגרייבר להגיד על יובל נוח הררי?

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *