מה הקשר בין קורונה, צמיחה פוסט טראומטית ועבודות חר(ט)א?
העולם בטראומה. מגפה מסתורית, עוצר, סגר, מעקבים, מתים, תקנות לשעת חירום, מחסור בציוד רפואי, לחץ וחרדה. אומנם קיומה של טראומה תלויה בפרשנות שלנו, אבל רבים יסכימו שמבחינה עולמית, מגפת הקורונה היא אירוע מכונן ואף טראומטי בתולדות האנושות.
אבל בעוד כולנו יודעים, פחות או יותר, מה זה טראומה, המושג “צמיחה פוסט טראומטית” (Post Traumatic Growth) הוא מושג פחות מוכר. צמיחה פוסט טראומטית מבטאת שינוי פסיכולוגי חיובי שנגרם כתוצאה מטראומה. הצמיחה לא באה במקום ההשפעות השליליות הנוראיות שיש לטראומה, אלא במקביל ובנוסף להם. הכוונה היא לא לחזרה לחיים הרגילים, אלא לשינויים פסיכולוגיים משני חיים בצורת החשיבה, התפיסה וההתייחסות לעולם.
מחקרים מראים שהצמיחה הפוסט טראומטית יכולה לבוא לידי ביטוי ב-5 אופנים:
1.) גילוי של הזדמנויות חדשות שהחיים מזמנים לנו בעקבות הטראומה – מי אמר זום? למידה ועבודה מרחוק?
2.) הרגשת קרבה רבה יותר לאנשים מסויימים ואמפתיה גדולה יותר לאנשים שחווים סבל – כמה מאיתנו מגלים כיום הבנה ואמפתיה מוגברת כלפי ההורים שלנו והאוכלוסיה המבוגרת בכלל?
3.) תחושת חוסן נפשי מוגבר.
4.) הערכה מחודשת של החיים – פתאום יציאה לטיול נראית כמו זכות, שלא לדבר על ארוחת ערב עם ההורים המבוגרים שלנו
5.) התפתחות רוחנית עד כדי שינוי במערכת הערכים הפנימית – ועל זה אני רוצה להרחיב.
רוצים להיות מעודכנים על פוסטים חדשים ולקבל השראה וטיפים מיוחדים לטיולים שלכם?
כל מה שצריך לעשות זה להכניס כאן את האי-מייל שלכם (לא יותר מאי-מייל אחד כל 3 שבועות)
פוסטים נוספים שיעניינו אותך:
הקורונה מראה לנו מה אנחנו (לא) באמת צריכים
בואו נדבר על מה חיוני ומה לא. דבר אחד שהמגפה הזו מראה לנו זה מה לא חיוני בחיינו, מה אנחנו לא צריכים. שמתם לב שהכלכלה קורסת כי אנשים קונים עכשיו רק את מה שהם באמת צריכים? לא מוזר? בואו נפרוט את זה רגע לדוגמאות.
מסעדות – נכון, זה כיף ונחמד, אבל אנחנו באמת צריכים לשלם 60 שקל על פסטה, או 30 שקל על כרובית בטחינה? לא עדיף להכין ביחד מנה נהדרת בבית? פעם היו לאנשים משרתים בתוך הבית שהכינו והגישו אוכל, וכשאני הולך למסעדה, אני לפעמים מרגיש שכל מה שעשינו זה שהוצאנו את המשרתים מהבית למסעדות.
מלונות יוקרתיים – אנחנו באמת צריכים לשלם 1000 שקל או יותר על לובי מעוצב וחדר עם מצעים נקיים ומנורה יפה?
חנויות של שיט שאנחנו לא צריכים – אנחנו באמת צריכים בגדים/תכשיטים/גאדג’טים/פלאפונים חדשים כל שנה? ממליץ לצפות בסרטון אנימצה המקסים הזה
ספורט תחרותי – לא שיש משהו רע בספורט, אבל ברצינות, לא הגזמנו עם המשכורות של המיליונים לאנשים שמעולים בלמסור, לבעוט, לזרוק ולחטוף כדור? איך הגענו למצב הזה? וההערצה המטורפת? זה לא יצא מפורפורציה?
תעשיית היופי – מספרות, קוסמטיאיות, מנתחים פלסטיים, לק-ג’ל, פדיקור, מניקור – אלו התעשיות הראשונות שרוצים לפתוח אחרי המשבר. תגידו, נשים (בעיקר נערות) – האם קיימת תעשייה שמתקיפה באופן בוטה יותר את דימוי הגוף והבטחון העצמי שלכן מאשר תעשיית ה”יופי”, ועוד אחר כך קוראים לזה “העצמה נשית”? נראה שאיבדנו פרופורציות. אני לא אומר שכולנו צריכים להזניח את המראה החיצוני שלנו, אבל לשלם מאות שקלים בחודש לתספורות, איפור, מוצרי טיפוח – מי באמת מרוויח מזה? בטוח שלא אתן (וכן, גם גברים נפלו ברשת הזו). תקשיבו למי שיודעת:
ואחרונה חביבה(?), תעשיית הבשר – קורונה, שפעת העופות, סארס, שפעת החזירים ועוד, ועוד – כל המחלות האלו הגיעו מתעשיית הבשר. אנחנו באמת צריכים את זה? כי זה טעים? רק כי ככה התרגלנו?
מה הקורונה מראה לנו שאנחנו באמת צריכים?
בריאות (ובאופן כללי, מערכת בריאות ציבורית ומתוקצבת כראוי)
אוכל (עדיף מן הצומח)
רווחה
קרבה, חום אנושי ומגע
משפחה וחברים
עזרה הדדית, קהילה, לנגן ולשיר סביב מדורה
לטייל בסביבה הקרובה שלנו, לישון באוהל או תחת שמיים של כוכבים
לקרוא ספרים, לרכוש ידע
לא, אני לא חושב שבני האדם צריכים לחזור לגור במערות, או להפסיק לקנות כל מה שמעבר לבסיסי, אבל אני חושב שצריך להאט את הקצב, ואני עושה כמיטב יכולתי כדי לעשות את זה. אני רוצה לשתף מה זה אומר מבחינתי להאט, לא כדי להשוויץ, אלא כדי להראות שאפשר. אני לא מינימליסט, וגם אני, כמו כולם, חוטא לעיתים בקנייה של דברים שלא באמת הייתי צריך. מצד אחד, אני יודע שהדוגמאות הבאות הן כלום לעומת הרבה אנשים אחרים, וגם לי יש דרך לעשות, אבל מצד שני, אני עדיין חושב שאני צורך פחות מרוב האנשים שאני מכיר.
כמה דוגמאות
כבר שנים שלא קנינו טלפונים ניידים חדשים, אנחנו כבר 11 שנים רואים טלוויזיה (בלי מנוי לשירותי טלוויזיה) על אותו מסך 32 אינצ’, שפעם נחשב לגדול , לא שילמתי שקל לתעשיית הבשר כבר 17 שנים (וכן, לצערי אני חוטא לעיתים רחוקות בפיצה), משתדל לאכול כמה שפחות במסעדות. כן מידי פעם יוצא לבירה, אבל תמיד מעדיף לשבת על בירה עם חברים בבית.
אני יכול לספור על יד אחת את הפעמים שקניתי בגדים/גאדג’טים לעצמי ב-10 שנים האחרונות. נכון שאמא שלי עדיין מידי פעם קונה לי חולצה או מכנס :), אבל הייתי יכול להסתדר גם בלי זה.
אני מודה – אני חוטא באהבה לטיולים לחו”ל, והקמתי על זה בלוג, אבל כשאני טס סולו, אני אף פעם לא עושה שופינג, ישן בהוסטלים, ומשתדל בעיקר לחוות כמה שיותר. כשאנחנו מטיילים עם הילדים, אנחנו מאוד משתדלים לטייל לאט.
כולם מפחדים שהכלכלה תקרוס, מיליון מובטלים חדשים, עשרות אלפי עסקים קטנים קורסים. עכשיו, ליבי עם מי שכרגע חרד לפרנסתו, וחושש שלא יהיה לו כסף לשים אוכל על השולחן, או אולי כבר אין לו. זה מצב נוראי שאני לא מאחל לאף אחד, והמדינה צריכה לסייע לאותם אנשים באופן מיידי להשלים את הפרנסה שהם איבדו. הולך להיות כאן קשוח מבחינת אבטלה ועוני, אבל אם זה יגיע ביחד עם שינוי ערכי, שינוי באופן שבו אנחנו חיים, שינוי שיביא לקריסת כל התעשיות האלו שציינתי, אז בסופו של דבר, אולי, רק אולי, מעז יצא מתוק.
משבר הוא הזדמנות מצויינת לשינוי תודעתי, וטראומה היא הזדמנות מצויינת לצמיחה פוסט טרואמטית.
"חיים בצמצום אינם חיי צמצום במקרה שלי. זהו מאבק למען החירות. אלה שמאבדים את החירות הם אלה שנכבלים על ידי חברת הצריכה. כי כשאתה קונה משהו אינך קונה אותו בכסף אלא בזמן החיים שלך שהשקעת על מנת שיהיה לך את הכסף הזה. אדם הוא חופשי כאשר יש לו זמן חופשי לעשות עם חייו מה שבא לו. לכל אחד מה שמניע אותו. בשביל אחד זה יכול להיות לדוג, בשביל אחר לשחק כדורגל, בשביל אחר לישון מתחת לעץ. אבל צריך שיהיה לך זמן פנוי, נתון ופנוי, שלך. כשאתה צריך לצאת כדי להשיג את המרשרשים בשביל ההוצאות החומריות שעליך להוציא – אתה כבר לא אדם חופשי או אישה חופשיה, זהו אדם או אישה הכפופים לחוק ההכרח. לנו זה מאוד ברור. אז אנחנו לא חיים בצמצום משום שיש לנו מנטליות של קמצנים. לא, לא, אנחנו חיים בצמצום כדי שיהיה לנו כמה שיותר זמן חופשי כדי להקדיש עצמנו לדברים שמניעים אותנו. וזה דבר אחר לגמרי”.
אני מאמין שאם לא נוציא כסף על כל הדברים האלו, יהיה לנו הרבה יותר כסף ביד לדברים שבאמת יסבו לנו אושר. תראו איך העולם נושם פתאום. איך רמות זיהום האוויר ירדו בטירוף. איך מחירי הדלק צנחו. איך הערבות ההדדית צומחת. אני מאמין שאנשים ימצאו את עצמם עובדים בעבודות יותר משמעותיות, או פשוט ירדו לחצי משרה. בואו נדבר רגע על עבודה עם משמעות, או בעצם…
על עבודות חר(ט)א
כמה אנשים אתם מכירים סביבכם שלא באמת נהנים מהעבודה שלהם? שלא באמת מרגישים תחושת משמעות? שכילדים מעולם לא חלמו לעבוד בעבודה שהם עובדים בה היום?
האנתרופולוג דייוויד גרייבר, עשה אבחנה בין עבודות חרא (Shit Jobs) לעבודות חרטא (Bullshit Jobs). הוא הגדיר עבודות חרא כעבודות שאף אחד לא רוצה לעבוד בהן, מלבד המשוגעים לדבר, או כאלו שאין להם ברירה אחרת. עבודות שמשלמים עליהן שכר נמוך, ושמתייחסים לעובדים בהן בחוסר כבוד.
הפרדוקס הוא שעבודה חרא היא לא בהכרח עבודה חרטא. דווקא בעבודות האלה אנשים עושים דברים בעלי ערך – בונים דברים, יוצרים דברים, מטפלים בקשישים או אוטיסטים או כל חסר ישע אחר, עובדים סוציאלים, מנקי שירותים, נהגי אוטובוסים, מורים (רופאים הם חריגים כי השכר שלהם גבוה והם כן זוכים לכבוד, אבל לוקח להם הרבה מאוד שנים עד שמתחילים להשתכר בכבוד, ולעבוד בשעות נורמליות).
עבודות חרטא אלה עבודות בהן אנשים מרוויחים הרבה, מקבלים כבוד וסטטוס חברתי, אבל למעשה הרבה פעמים הם פשוט חסרי משמעות אמיתית וחסרי תועלת לחברה. עורכי דין של חברות גדולות, מנכ”לים של חברות שעושות הרבה יותר נזק מתועלת לחברה ולסביבה, מנהלים בדרגי ביניים שעסוקים בלהראות שהם עושים משהו, סלבריטיז, פקידים, אנשי מכירות, טלמרקטינג ויחסי ציבור. לא קשה לזהות עבודות חרטא – פשוט צריך לשאול את עצמכם – איך יראה העולם בלי העבודות האלו? סביר להניח שלא ישתנה הרבה, או שבעצם הוא ישתנה לטובה.
שינוי כיוון
יסלחו לי כל אותם עובדים. אני ממש לא קובע לכם שהעבודה שלכם חסרת ערך (את זה רק אתם יכולים לעשות). אני כמובן גם מכליל לצורך הדיון, אבל אני מאמין שרוב מי שעובד בעבודות האלו, יודע ומרגיש עמוק בתוכו, שהעבודה שלו חסרת ערך אמיתי בעולם. אם אתם/ן מרגישים/ות ככה (אולי בסתר, לפני השינה), או אם התשובה לשאלה “איך יראה העולם/איך אני ארגיש בלי התפקיד/מקצוע/מקום עבודה שלי?” היא “העולם יראה ממש אחלה!”, אז אולי הגיע הזמן לחשוב על כיוון אחר.
בעבר הבטיחו לנו שנעבוד פחות כי הטכנולוגיה תעשה דברים במקומינו, אבל היום רוב העבודות הן לא עבודות יצרניות, וההבטחה הזו מעולם לא מומשה, למרות שהטכנולוגיה התפתחה בטירוף. רוב העבודות היום הן עבודות של שירות, פקידות ומנהלה. במקום לצאת לחופשי, כבלנו את עצמנו בעבודות חסרות משמעות אמיתית, שמרחיקות אותנו מעצמנו וממערכות היחסים שלנו. למה זה ככה? אני מציע שתשאלו את עצמכם מי מרוויח מכך שאנחנו עובדים כל כך הרבה שעות ולא מרגישים תחושת משמעות אמיתית? את מי משרת המבנה הכלכלי שכמעט ולא מאפשר לנו זמן לפנאי אמיתי?
לצערי, רוב הסיכויים שאחרי משבר הקורונה, כולנו נחזור לאותם דפוסים, אבל מטרת הפוסט הזה היא לזרז מעט את השינוי התודעתי שהמשבר הזה מזמן לנו כאן. שוב, לא צריך לחזור למערות, אבל אפשר להסתפק בהרבה הרבה פחות, או בעצם להרוויח הרבה הרבה יותר – את עצמנו, את הקהילה שלנו, את הפשטות ותחושת המשמעות.
לקריאה נוספת, כנסו לאתר של “תנועת ההאטה“
