כולי בפנים

כבר שנים שאני כולי בפנים. כולי בפנים במשפחה. כולי בזוגיות. כולי בקריירה. אל תטעו, אני לא מתלונן. זה ממלא, וזה מספק. אובייקטיבית, יש לי את המשפחה הכי טובה בעולם. באמת. תבדקו.

אין על בת הזוג שלי (כן, אנחנו נשואים, אבל אני לא אוהב את המונחים “אשתי” ו”בעלי”). יש בינינו אהבה, ופרגון, ואנחנו דואגים להצמיח אחד את השני.

אין על הילדים שלי. בדקתי בעצמי ילד ילד בכל העולם, ואין עליהם. הם מלמדים אותי כל יום משהו חדש עליי ועליהם, ואני משתדל להחזיר להם ולהעניק להם כמה שיותר ממני.

אין על המקצוע שלי. רציני. עבודה סוציאלית, למקרה שתהיתם. מקצוע שכולו נתינה, וערך, וגיוון. ב-7 השנים האחרונות אני בתפקיד שבו אני עובד עם ילדים נפגעי אלימות במשפחה, וילדים נפגעים מינית. לפני כן עבדתי בלשכת הרווחה עם משפחות קשות יום, ולפני כן בהוסטל של בוגרים עם אוטיזם. העבודה קשה ושוחקת, אבל מגוונת ומלאת משמעות, וזה מה שחשוב. מה שחשוב גם זה שזו עבודה שמאפשרת לי איזון בין העבודה למשפחה, ואני כל יום בבית עם המשפחה אחר הצהריים, בניגוד להרבה אבות אחרים סביבי.

אבל בכל זאת, משהו היה לי חסר. אי אפשר בלי קאצ’ בכל הטוב הזה.

נאחז באוויר, בלי חמצן

במשך כמה חודשים, בגיל 36, התחלתי להרגיש שאין לי אוויר. מרוב שהייתי כולי בפנים, קצת שכחתי מי אני. נכון שהיו לי כמה גיחות נהדרות לחו”ל עם חברים, אבל כבר שנים שלא היה לי רגע משמעותי של שקט עם עצמי, מנותק מרעשים. מי אני? מה אני אוהב לעשות? מה מניע אותי? איזה עתיד אני רוצה לרקום לעצמי ולמשפחתי?

בתוך כל זה גם אשתי התחילה לעוף, לצמוח ולפרוח עם הגשמת חלום ישן שלה. היא פתחה קליניקה והתחילה להעניק טיפולים רגשיים באמצעות טיפול קוגנטיבי-התנהגותי וכלים נוספים. אני רואה אותה פורחת, עם ניצוץ בעיניים, ומצד אחד זה עושה לי כל כך טוב לראות אותה ככה, מגשימה חלום, ומצד שני זה גם הציב לי מראה לא פשוטה שהראתה לי שאני קצת דורך במקום. כבר הרבה זמן. רחוק מלהגשים חלומות.

חלומות במגירה

נזכרתי בערגה בתקופה שטיילתי לבד בהודו. החופש, שיחות העומק עם אנשים חדשים מישראל ומהעולם, הניתוק, השקט, וכן, גם הבדידות. נזכרתי כמה אני אוהב לטייל, כמה אני אוהב את ההרפתקה והלא נודע, וכמה שנים שלא יצאתי להרפתקה כזו. כבר שנים שאני קורא בלוגים של מטיילים בכל העולם, ומקנא. בהתחלה קראתי בהם כי חלמנו לטוס להודו עם הילדים לתקופה של כמה חודשים עד שנה. החלום הזה נדחה עקב הלידה של הבת הקטנה שלנו, והוא עוד יתגשם, אבל מצאתי את עצמי ממשיך לקרוא בבלוגים של טיולים. אחת על אמא שמטיילת לבד, ואחת שעזבה את ההיי טק ומתפרנסת מהבלוג שלה, אחת חד-הורית ל-3 ילדים שטסה כמה פעמים בשנה, ואחד שכבר שנים במסע.

להבין את עצמי

לאט לאט התחילה לנקר בי ההכרה שזה מה שאני זקוק לו, לפחות בשלב הראשון. אני זקוק לזמן עם עצמי במנותק מכל מה שאני מכיר, מצד אחד, ומצד שני מחובר ופתוח, לעצמי ולעולם. ואני רוצה שזה יהפוך לאורח חיים. אורח חיים שיאפשר לי מצד אחד להשאר מחובר לעצמי.  להבין את עצמי, את מה אני רוצה לעשות בעולם בהמשך הדרך, ומצד שני להמשיך להיות כולי בפנים בזוגיות, במשפחה, ובעשייה. אני רוצה לטייל בעולם. לא לחכות לפנסיה. לא להסתפק בטיול אחד בשנה. אני רוצה לטייל סולו, ולטייל עם בת זוגתי, ולטייל עם הילדים, ולטייל עם חברים. אני גם רוצה לשנות את העולם, אבל זה לפוסט אחר.

אז חיכיתי לרגע שקט עם בת זוגתי, יצאנו למסעדה, ולפני זה לקחתי אותה לשבת על שפת מעיין עין יזרעאל כדי לדבר קצת. זה נשמע פסטורלי, אבל במציאות היתה שם חבורה של בנות נוער מרעישות מצד אחד, וחבורת גברים שהחליטה להנעים את זמננו עם מוזיקה בפול ווליום מהרכב שלהם. מילא הם היו שמים שירי רוק, אבל הם שמו מוזיקה שאני לא סובל. לא נורא. התגברנו על המוזיקה ובכל זאת ישבנו על שפת המעיין, ושפכתי את ליבי. שיתפתי אותה בכל מה שכתבתי פה עכשיו פחות או יותר, ומה שאני רוצה לעשות, והיא הבינה. היא פרגנה. היא נתנה לי את ברכתה.

השראה

אני יודע לכתוב. קשה לי לזהות הרבה כשרונות שיש לי, קשה לי לזהות הרבה דברים שאני יודע לעשות ברמה שאני יודע ללמד אותם, אבל לכתוב אני יודע. כתיבה רגשית, כתיבה מבפנים, וזאת מתנה שאני רוצה לתת לעולם. 

אז ביולי 2019, כמה ימים אחרי שקניתי את הכרטיס  הראשון לטיול סולו הראשון שלי מאז הודו, החלטתי שאני פותח בלוג. השילוב בין האהבה שלי לטיולים וכתיבה לבלוג הוא התוצאה המתבקשת של המסע שאני עובר עכשיו. הבלוג הזה נועד בראש ובראשונה לעורר השראה באנשים כמוני. אנשי ונשות משפחה שלא יכולים/ות לקחת עכשיו תרמיל, לעזוב הכל, ולצאת למסע עם כרטיס לכיוון אחד. אבל הם כן יכולים לארוז תיק ולנסוע לכמה ימים למסע הכרות מחדש עם עצמם והעולם. כן, אני גם כמובן אתייחס לצד הפרקטי של הדברים, ואנסה לתת כלים איך לטוס בכיף ובזול, אבל אני קודם כל אנסה לעורר בכם השראה באמצעות החוויות שלי בעולם. הבלוג הוא (עדיין?) לא העבודה שלי, וכאמור, כולי עדיין בפנים בזוגיות, במשפחה, ובמשרה מלאה. אז אני לי כוונה ויכולת לטייל כל חודש, ולכן אני לא יודע כל כמה זמן אצליח לעדכן אותו, אבל אשתדל למלא אותו בתוכן גם בין טיול לטיול.

החלטתי לקרוא לבלוג “אבא מטייל סולו” כי זה הייחוד שלו, ובהשראת הבלוג “אמא מטיילת לבד” של נירי שאול. אני בטוח שיש עוד כמוני, אבל אני אישית לא מכיר עוד אבות שמשלבים טיולי סולו בעולם בחייהם. אז אנסה לעורר בכם השראה דרך טיולי הסולו שלי, אבל לא רק. אשתף אתכם בכל סוגי הטיולים שלי, גם בעולם, ואולי גם בארץ. אשתף אתכם אולי גם בהגיגים שלי על החיים כאבא, ואולי בכלל. נראה. הראש עוד מלא ברעיונות ומחשבות. אז הגיע הזמן להמריא.

מי אני בכלל?

בתוך כל זה, לא סיפרתי לכם את הפרטים היבשים עליי. אז היי, אני יואב גוש. בן זוג לעדי, ואבא לדניאל, בת ה-11, ירדן בן ה-8, וגילי בת השלוש וחצי (נכון לאוגוסט 2021). אני גר ברמת ישי, שבעמק יזרעאל. אני צמחוני שעושה מאמץ גדול להיות כמה שיותר טבעוני (אני מאמין שעוד 100 שנה אנשים לא יבינו איך אכלנו בעלי חיים, כמו שהיום אנחנו לא מאמינים איך אנשים היו רכוש של אנשים אחרים). יש בי רצון עז לשנות את העולם, או לפחות להשאיר אותו במצב טוב יותר, אני אוהב מוזיקה (דיי תקוע ברוק של הניינטיז ותחילת המילניום, אבל מבסוט עם זה), אוהב שיחה טובה, אוהב טבע, אוהב לקרוא, אוהב חופש, אוהב פילוסופיה, אוהב היסטוריה, ואוהב אדם.

אני ממש מזמין אתכם לתת לי פידבק על הבלוג ובכלל. על העיצוב, על התכנים, על באגים. אני בונה את הבלוג הזה לגמרי לבד, בלי נסיון בבניית אתרים, אז אני יודע שיש עוד הרבה מקום לשיפור, והשיפור הזה יגיע גם בזכות הפידבק שלכם.

יאללה, בואו נמריא. בואו נעוף.

מוזמנים לעקוב אחריי גם בפייסבוק ובאינסטגרם.

הבלוג הוא חלק מקהילת ה- Israeli Travel Bloggers.

וגם חלק מקהילת החממה לבלוגים של הבלוגריטסית, יונית צוק. כאן תוכלו למצוא עוד בלוגים ממש מצויינים על טיולים.