טיול סולו בוינה

אליזבת, קיסרית אוסטריה הייתה דוכסית מממלכת בוואריה. בת דודתו ולימים אשתו של הקיסר האוסטרי מבית הבסבורג, פרנץ יוזף. אותו אחד שניסו להתנקש בו. למה סיסי? ככה קראו לה מאז שהיא היתה ילדה קטנה.

היא נולדה ב-1837, ובגיל 17 (!) נבחרה על ידי הקיסר להיות לו לאישה.

חיי הנישואים של הזוג לא היו שיא… לא היה לה כוח לכל הכללים הנוקשים של בני האצולה, והיא העדיפה להסתגר ולרכב על סוסים. כזו היא היתה, מרדנית שלא נכנעת למוסכמות.

גם חמתה, אמא של פרנץ, הארכי-דוכסית, סופי, לא עפה עליה. סופי בכלל העדיפה שפרנצי שלה יתחתן עם אחותה הגדולה של סיסי, הלנה. אבל הוא, החוצפן, בחר בסיסי. זה, כמובן, לא עזר לנישואים לעלות על מסלול טוב.

לזוג נולדו בתחילה 2 בנות, סופיה וגיזלה – אבל סופי ניכסה אותן לעצמה, נתנה להן את שמותיהן (לאחת קראה על שמה, כמובן), וגידלה אותן בעצמה. טוב, לא בדיוק בעצמה. בכל זאת, ארכי-דוכסית. אבל היא בחרה להן את המטפלות והמחנכות.

באחד הימים סיסי התעקשה שהבנות יתלוו אליה לאחת הנסיעות עם הקיסר, ודווקא בנסיעה הזו, אחת הבנות מתה ממחלה, בהיותה בת שנתיים בלבד. זה כל מה שסופי היתה צריכה בשביל להפיל עליה עוד אשמה, ולהרחיק ממנה עוד יותר את הבת השניה. אחר כך נולד לזוג בן זכר, רודולף. סוף סוף יורש עצר!

אז הנישואים היו דרעק, אבל סיסי שלנו צברה פופולריות בקרב בני עמה. היא למדה 7 שפות, ועשתה הרבה ספורט כדי לשמור על הגזרה, לפעמים גם צמה, או הגבילה את עצמה למאכלים מסויימים. היום היו קוראים לזה הפרעת אכילה.

היא הרשתה לעצמה להתערב בפוליטיקה, ואפילו התנגדה לדיכוי המרד ההונגרי, שבגללו בהמשך ניסו לרצוח את בעלה (ראו תיבת האוצר על ווטיפקירכה), ואפילו כתבה בגנות המונרכיה! היא זו שהביאה במאמציה להסדר הפשרה האוסטרו-הונגרית, אשר הוביל לייסוד הקיסרות האוסטרו-הונגרית המשותפת, והמעמד שלה בחצר האצולה הלך והתחזק. פרנץ כתב לה מכתבי אהבה, ניסה להוריד את אמא שלו ממנה, אבל הנישואים רק התדרדרו.

ה-30 בינואר 1889, היה יום שחור לסיסי. בנה האהוב, רודולף, יורש העצר המיועד, נמצא מת, מתבוסס בדמו, בביתן הציד, יחד עם הפילגש שלו. לאחר שנכפו על בנה נישואים שבהם לא רצה עם סטפני, נסיכת בלגיה, הוא חי בנפרד מאשתו, ולבסוף התאבד יחד עם פילגשו. תעלומת מותם הכתה גלים בכל העולם ונחשדה כזירת רצח-התאבדות. על פי דוחות רשמיים, התאבדותם הייתה כתוצאה מדרישתו של פרנץ יוזף, אביו של רודולף, שיסיים את הרומן. 

סיסי היתה שבורה. היא התנתקה עוד יותר מפרנץ ומשפחתו, ובנתה לעצמה ארמון באי קורפו. היא נכנסה לדכאון, הסתגרה עוד יותר, לבשה שחורים, והקדישה את עצמה למעשי צדקה וחסד. את רוב זמנה בילתה בים, על סיפון הספינה מירמר (Miramar), מה שאיפשר לה להימנע מחיי החצר, אירועים רשמיים ואירוח מבקרים.

היא, בניגוד לבעלה, לא הצליחה להתחמק מהתנקשות. בגיל 60, נסעה לבקר את הברונית רוטשילד ומשם נסעה לז’נבה. בעת ששהתה סיסי במלון בז’נבה בשם בדוי וללא פמליה נרחבת, יצאה ב-10 בספטמבר 1898 מן המלון, שם נקרה על דרכה אנרכיסט איטלקי בשם לואיג’י לוקני. הוא בכלל התכוון לרצוח בן אצולה צרפתי, על מנת להסב את תשומת לב ההמונים למצבם הפוליטי, אך משזה לא הגיע למקום כמתוכנן הוא החליט להתנקש בבן האצולה הראשון שיראה. לצערה של סיסי, הוא ראה אותה קודם, רץ לעברה, ודקר אותה בליבה עם פצירה.

פצירה? האמת היא שלוקני רצה לקנות סכין, אך לא היו לו 12 הפרנקים הדרושים לכך. אז הוא לקח פצירה ישנה, ולאחר שהשחיז אותה בקפידה חיבר אותה לידית עשויה מפיסת עץ הסקה. ממש מקגייוור.

העניין הוא שבשל המחוך ההדוק שלה, הקיסרית כלל לא הרגישה שנפגעה. ובעוד לוקני ממהר לברוח מהמקום, היא קמה מהרצפה ומיהרה לעלות לספינתה.

הספינה החלה להפליג, ולפתע פלטה הקיסרית “מה קרה לי?” ואיבדה את הכרתה. מיד הבינו אנשי הצוות שהקיסרית פצועה ומיהרו להחזיר אותה לבית המלון שלה על גבי אלונקה. אבל זה כבר היה מאוחר מידי, ובשעה 2:10 קבעו הרופאים את מותה.

דמותה הפכה למיתוס – נסיכה סוררת שהיטיבה עם העם, עשתה מה שבא לה, לא שמה על החוקים, ומתה בצורה טרגית.