טיול סולו בוילנה (ליטא) - לקחת את וילנה בהליכה

לקחת את וילנה בהליכה - חלק א

שימו ♥!

הפוסט הבא מפרט את טיול הסולו שעשיתי בוילנה בספטמבר 2019.

בנוסף, קיים פוסט שהכנתי לפני הטיול עם פרטים על כל מה ששווה לעשות בוילנה.

תוכן עניינים

חמישי – מסר מהבית
תיבת אוצר היסטורית – וינצס קודירקה
השאלה הנצחית של כל מטייל סולו
טיפ זהב – איך מכירים אנשים בטיול?
לילה של הכרויות חדשות ושיחות שיכורות
יום שישי – זהו האנגאובר של יום חדש
תיבת אוצר היסטורית – אדם, אנה וטיבט
המלאך של אוזופיס
אומנות רחוב באוזופיס (מומלץ להגדיל)
שנ”צ והלא-מוזאון
בליינד דייט
איך נהייתי רוקסטאר בוילנה?
וילנה מזוויות של בלוגרים אחרים

עשיתי את זה! טיול סולו בוילנה. טיול הסולו הראשון מאז שפתחתי את הבלוג. אז איך היה, אתם שואלים.

לפני שנגלוש לשם, מספר הבהרות:

המלצות בע”מ

כל ההמלצות כאן מבוססות על הטעם האישי שלי, הצד עליו קמתי באותו הבוקר, האנשים שהייתי בחברתם, וכמות הציפורים בשמיים באותו רגע. לא יהיה לכם את אף אחד מאלה כשתטיילו באותם מקומות. אז אתם כן יכולים לשאוב השראה מהדברים שעשיתי, אבל כשאתם שם, לכו אחרי הלב שלכם, ולא בהכרח אחרי ההמלצות שלי. המטרה היא להראות לכם איך הדברים קורים בטיול סולו, ולא להמליץ לכם על מסלול ספציפי.

תיבות אוצר היסטוריות

אני אוהב היסטוריה, אבל אני לא תמיד אוהב שממלאים אותי בפרטים היסטוריים על מקומות שעדיין לא הייתי בהם. אז דאגתי להפרדה. אתן את הרקע ההיסטורי הרלוונטי ב”תיבות אוצר היסטוריות” נפרדות במהלך הפוסט, למי שמעוניין. אני אישית ממליץ, כי אני כותב את זה מעניין 🙂 מי שלא מעוניין, פשוט תדלגו על התיבות, ותקראו רק על החוויה.

הנקודה היהודית

לליטא יש היסטוריה יהודית כואבת, אבל לא זאת היתה מטרת הטיול, אז לא התמקדתי בזה – לא בטיול, ולא בפוסט הזה. למי שהנושא חשוב לו, יש שפע של בלוגים שמתייחסים לנושא, וכמובן מידע ברשת (כמו למשל הפוסט של זיוה רענן על אומנות ויהדות בוילנה). האמת היא שההיסטוריה שלי ליטא כואבת גם מהרבה בחינות אחרות. הרגשתי שהליטאים קודם כל מאוד גאים בהיסטוריה שלהם (היא נוכחת בכל פינה בעיר), במאבק שלהם למען עצמאות מהכיבוש הנאצי, ואחר כך הסובייטי, בדמויות שחיו בעיר לאורך ההיסטוריה. הם לא מסתירים את ההיסטוריה המזעזעת של מה שהתרחש כאן בשואה (איך כמעט כל האוכלוסייה היהודית – כ-200,000 יהודים – שהיתה כאן נמחקה תוך מספר חודשים). להפך, נראה שהם מאוד מנכיחים את הקהילה היהודית העשירה שחיה כאן, ואת הדמויות הבולטות בה, וגם את זה הרגשתי לאורך כל הטיול.

סיורים מודרכים

יש לי משהו נגדם. תמיד כשאני רואה חבורה של תיירים משתרכת אחרי מדריך עם מיקרופון מדונה מאתר לאתר, ליבי נכמר. אני יודע, אני יודע. יש מדריכים מרתקים, וסיורים מעולים, וגם השתתפתי בכאלו בעבר. החסרון של לא ללכת לסיורים מודרכים הוא לפספס הרבה מידע והרבה אתרי תיירות שאולי לא אגיע אליהם לבד.

היתרון, מבחינתי, הוא בחדוות הגילוי העצמי. כמו שאם תאכלו מנה טעימה מסויימת במסעדה, אתם תהנו ממנה, אבל מה אם תכינו את אותה מנה בדיוק בבית, וייצא לכם בדיוק אותו טעם? אתם תהנו הרבה יותר, רק כי אתם הכנתם בעצמכם. אז ככה אני בטיולים, מעדיף לגלות את העיר בעצמי, דרך הרגליים. לצערי, הסיור היחידי שכן ניסיתי להרשם אליו (סיור קורקינטים חשמליים) לא יצא מפאת מחסור בנרשמים.

טוב, הבהרנו מספיק. בואו נתחיל, כי היה מרתק.

רוצים להשאר מעודכנים?

(שולח עדכון מקסימום פעם בחודש)

יום חמישי - מסר מהבית (12.9.19)

טיסה ב-12:45 בצהריים. מגיע לנתב”ג, מסתכל בהתרגשות על לוח הטיסות היוצאות, והטיסה שלי לא נמצאת על הלוח. הלב נופל לתחתונים. אני עד כדי כך מעופף שטעיתי בתאריך? טס לעמדת מודיעין, הלב מגביר קצב. “אתה בטרמינל 1, הטיסה שלך יוצאת מטרמינל 3, סע לשם”. חוזר לנשום. איזה אידיוט. מי לא בודק מאיזה טרמינל הטיסה יוצאת? מסדיר את הנשימה, ועולה על האוטובוס לטרמינל 3. בדרך אני מחליט שמתאים לי טיסה בכדור פורח בשישי בערב, אז מזמין טיסה דרך האתר של Smile Baloons. רכשתי את כרטיס וילנה מבעוד מועד, אז יש לי 20 יורו הנחה, ככה שיעלה לי 80 יורו. עונה לי אלברטאס במייל אחרי 5 דקות, וכותב לי שמחר צפויה רוח, אז לא מתאים. הוא לא יודע מתי תצא טיסה בסופש. אנחנו עוברים לווטסאפ ואני מבקש שיעדכן אותי.

מגיע לטרמינל 3, ומנצל את הזמן שבו אני מחכה לטיסה בלימוד של אפליקציה חדשה שיצאה ממש עכשיו בשם Instagram. מוזמנים לעקוב! אני מעדכן שם תוך כדי הטיולים. הטיסה יוצאת בזמן. לקראת סופה אני פותח את הספר שלקחתי איתי (“בגן חיות הטרף” שמספר על החיים בגרמניה חצי שנה אחרי שהיטלר עליה לשלטון), ומגלה בתוכו מסר מהבית. הבת הגדולה שלי הכינה לי סימניה שעליה היא איחלה לי להנות מהטיול. זה ממש מחמם את ליבי ומרגש אותי.

נוחת בשעה 17 אחה”צ בוילנה, כמתוכנן. תוך 10 דקות אני מחוץ לשדה תעופה, לוקח אוטובוס (קו 88) להוסטל בעלות של יורו. טיפ: הדפסתי מראש את מסלול האוטובוס ומסלול ההליכה מהתחנה להוסטל, למקרה שלא יהיה לי עדיין כרטיס סים. במקרה של וילנה, יש WIFI בכל האוטובוסים, אז נעזרתי ב-Google Maps כדי להבין איפה אני אמור לרדת.

יורד בתחנה בשדרות גדימינו הרחבות, ומייד רואה מולי מונומנט ענק ומרשים בדמות פסל של איש. למטה כתוב Vincas Kudirka. מי זה, ומה הוא עשה שהוא זכה לכבוד הזה, אני תוהה ביני לבין עצמי.

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

איך לתכנן טיול סולו קצר ומושלם – צעד אחר צעד

לטייל לבד בוינה – טיול סולו בוינה

מה יש לעשות בוינה – קצר ולעניין

טיול משפחתי ארוך – 8 ימים בישראל

מילים – 12 שירים מרגשים על אבא ואבהות

מועדון ה-5 בבוקר – תקציר או: איך נכשלתי ובכל זאת הצלחתי בגדול

תיבת אוצר היסטורית - וינצס קודירקה

מסתבר שוינצס קודירקה הוא גיבור לאומי בליטא.

האם הוא לוחם נועז שנפל בקרב? ראש ממשלה? שר חשוב?

לא. הוא משורר ורופא. זה הבחור שכתב את ההמנון הליטאי, נפתלי הרץ אימבר סטייל.

וינצס התחיל ללמוד פילוסופיה בורשה ב-1881, אבל דיי מהר התחרט ועבר ללמוד רפואה. יום אחד, בשעת בין ערביים, הסטודנט הצעיר וינצס נעצר באשמת חתרנות ומגורש מהאוניברסיטה. במה פשע וינצס הצעיר? “הקפיטל” של קרל מרקס נמצא ברשותו. מסוכן מאוד בפולין של אז אשר נשלטה ע”י הצאר הרוסי. בכל אופן, הוא לא מוותר, ובהמשך הוא נרשם מחדש ומשלים את לימודיו.

הוא מתחיל לכתוב שירים בשנת 1888 ובמקביל מתחבר לתנועה הלאומית הליטאית, ואף מקים חבורה סודית בעלת השם המקורי “ליטא”. החבורה הוציאה עלון חתרני לאומי בשם “הפעמון”, ובמסגרתו פרסם את השיר שבהמשך יהפוך להמנון ליטא. וינצס תרם רבות לתרבות הליטאית, וכתב גם סאטירה. הוא מת משחפת בגיל 40, וב-2009 זכה להוקרה בדמות הפסל שראיתי לנגד עיני ביומי הראשון בוילנה, ממש מול מלון Novotel על שדרות גדימינו.

“שהאהבה של ליטא

תבער בלב שלנו,

ולטובת ליטא

תני לאחדות לפרוח! “

– מתוך המנון ליטא

השאלה הנצחית של כל מטייל סולו

מתחיל לצעוד על השדרה לכיוון ההוסטל, ועל הדרך קונה סים ב-3 יורו ל-8 ג’יגה. טיפ: הדפסתי לי גם את פוסט ההכנה שעשיתי, שיש בו המון מידע רלוונטי, כמו למשל איזה חנויות לחפש כדי לקנות סים. במקרה שלי קניתי בחנות TELIA שנמצאת על השדרה.

ממשיך בדרכי לאורך השדרה, וכעבור כמה דקות נגלה לעיני אחד המבנים הכי מפורסמים בוילנה – הקתדרלה של וילנה, ולידו מגדל הפעמונים. שני אלה נפרשים מולי במלוא הדרם, ויש להם הדר. אני עומד שם מספר דקות מתרשם, מצלם, מתלהב. 5 דקות אחר כך אני כבר מגיע להוסטל Pogo שהזמנתי מראש ללילה אחד. ההוסטל נמצא במיקום מצויין, ממש מאחורי כיכר הקתדרלה, וקרוב מאוד לכניסה למדרחוב Pilies שוקק החיים, והוא עולה לי 15 יורו ללילה בחדר מעונות של 6 מיטות.

נכנס להוסטל, מקבל מפתח, מגבת וקצת הנחיות מהבחור בדלפק הקבלה. אני תוהה לגבי הבחור השמנמן ששרוע על הספה מול הטלוויזיה, ומתנהג כאילו הוא גר כאן, חולף על פניו ועולה לחדר המעונות החמוד שלי. אחלה חדר, נוף לפארק, וקיבלתי מיטה למטה, שזה צ’ופר בפני עצמו.

אני מתחיל לתהות לגבי השאלה הקיומית שתלווה אותי במשך כל הטיול – מה בא לי לעשות עכשיו, אם בכלל? השאלה הנצחית של כל מטייל סולו.

הבטן מדברת, אז אני מחפש איפה נמצאת המסעדה הטבעונית שקראתי עליה. דקה הליכה מההוסטל, איזה כיף! אני נכנס למסעדת Rosehip Bistro, ומזמין את מרק הסלק הקר, ואת המבורגר פרי הג’ק (מה זה פרי הג’ק, אתם שואלים? מי לא יודע שזה מין של עץ ממשפחת התותיים ויש רק מעטים כאלו בישראל!). המרק נחמד. פחות אהבתי את הרעיון שהוא קר, אבל ההמבורגר פשוט מעולה.

תוך כדי הארוחה אני מחליט לבדוק את אפליקציית CouchSurfing.

טיפ זהב - איך מכירים אנשים בטיול?

למי שלא מכיר, אפליקציית (ואתר) CouchSurfing מתווכת בין אנשים שרוצים לארח אנשים על הספה שלהם בחינם, לבין אנשים שרוצים להתארח על ספות של מקומיים ברחבי העולם. בימינו כבר לא מאוד קל למצוא מארח אם אתם חדשים באפליקציה, כי רוב המארחים רוצים שלאורח שלהם יהיו ביקורות טובות ממארחים אחרים. במילים אחרות, מוניטין. ובשביל מוניטין צריך גם לארח בעצמכם, גם לשלם לאפליקציה על מה שנקרא “אימות”, וגם למצוא מארחים שיסיכמו לקבל ניוביז.

בכל אופן, לא התכוונתי להתארח על ספות של מקומיים בטיול הזה, אבל לאפליקציה הזו יש 2 אפשרויות נוספות. אחת נקראת Hangouts, שזה בילויים. אתם בעיר זרה, בא לכם לבלות עם מקומי/מטייל אחר בעיר, אתם מסמנים שאתם פנויים לבילוי ומה בדיוק בא לכם לעשות באותו רגע (לאכול ארוחת ערב, לשבת על בירה, לטייל, ללכת למקום מסויים וכו’), וככה כל אחד יכול לפנות אליכם ולהציע שתבלו ביחד. כל אחד מספר קצת על עצמו באפליקציה, מעלה לפחות 2 תמונות של עצמו, ואפשר לקרוא ביקורות על כל אחד, אם יש. ניסיתי להשתמש באופציה הזו קצת, אבל האמת שזה לא ממש עבד הפעם. לא ענו לי.

האפשרות הנוספות היא לפתוח אירוע. כל אחד שנמצא בעיר יכול להכריז על אירוע ולהזמין אליו אנשים. כמו בפייסבוק, רק למטיילים.

פתחתי את האפליקציה וראיתי שבחור אמריקאי בשם רודי ישראל גוטיירז, מטייל עכשיו בוילנה, פתח אירוע “מטיילים בוילנה” ובה לינק לקבוצת ווטסאפ שהוא פתח. לקבוצה יכול להצטרף כל אחד שמטייל עכשיו בוילנה. אז הצטרפתי לקבוצה, וכתבתי:

לילה של הכרויות חדשות ושיחות שיכורות

לאחר כרבע שעה מצאתי את עצמי בPablo Pub, פוגש את רודי ישראל שפתח את הקבוצה, מקסיקני-אמריקאי מטקסס, פפה מספרד והתר מוילנה. הפאב עצמו ריק לחלוטין. אולי בגלל השעה המוקדמת, ואולי סתם בגלל שהוא גרוע. אז אנחנו תופסים שולחן ומתחילים להכיר. המוזיקה חלשה אז אפשר לדבר בכיף. התר מנתחת מערכות, והכירה את רודי ישראל בטיול אחר. רודי ישראל גוטיירז בן 37, עבד במרכז למידה בטקסס במשך 11 שנה, וכבר שנים חולם על טיול גדול לפני שהוא מתחתן ומביא ילדים. אז סוף סוף הוא עושה את זה. בטקסס, אגב, כולם קוראים לו ישראל. הוא מטייל כבר מספר חודשים, ולא יודע מתי יחזור הביתה. לגבי פפה- מסתבר שהוא עובד סוציאלי, כמוני! אבל כבר לא בדיוק. אחרי שהתקבל לעבודה ממשלתית שהציעה עבודה זמנית במוסקבה, הוא למד רוסית, ומשם התגלגל להיות מוכר אריחים באזור מזרח אירופה. הוא גר בספרד, ושבועיים בכל חודש הוא מטייל במזרח אירופה, מוכר אריחים ומבלה. הוא מקווה שיום אחד הוא יחזור לעבודה סוציאלית. בינתיים, מחר הוא חוזר לספרד.

בשלב מסויים התר פורשת לישון, ואני ממשיך עם ישראל ופפה לפאב “פלאס פלאס פלאס“, שנמצא על שדרות גדינימו. הפאב מושך אליו בעיקר מקומיים, והבירה בו זולה בהרבה (1.80 יורו לעומת 3 יורו ברוב המקומות), אבל המוזיקה נוראית (בעיני) ורועשת מידי. אז בירה אחת ועפנו משם בהמלצתי ל-Bix Baras (ביקס בר).

ביקס בר

הביקס הוא פאב אלטרנטיבי שקראתי עליו מבעוד מועד. אנחנו לוקחים Uber כי הוא קצת רחוק (20 דקות הליכה), ומגיעים לפאב רוק ומטאל עמוס ומגניב. מזמינים בירה ועולים לקומה השניה לשחק פול. בירה, ועוד אחת, ובשלב הזה אני כבר דיי שיכור, ונראה שגם הם, וממש כיף לי. אנחנו עושים כמה משחקים, וממשיכים אחר כך למשחק פוזבול (כדורגל שולחן). פפה פורש לישון בשלב כלשהו, ואני וישראל מחליטים לחפש מועדון שמוכר גם אוכל, כי ישראל רעב.

ישראל מוביל אותנו למועדון Salento שנמצא 2 דקות משם, אבל איכשהו אני נכנס פנימה, וישראל עולה בקומה אחרת כדי לאכול. אני מעדכן אותו בהודעה, הוא מעדכן אותי שלא מוכרים שם אוכל ושהוא הולך לחפש מקום אחר, ואני מעדכן אותו שכיף לי, ושאני נשאר. הקסם שבטיול סולו ובחוסר המחוייבות לפרטנרים שלך. המועדון מאכלס בעיקר צעירים, מוזיקת דאנס נחמדה. אני רוקד קצת, אבל ממצה דיי מהר וחוזר לביקס בר. שם אני מתיישב בחוץ ונקלע לשיחה עם אלכסנדר, סטודנט למחשבים שלומד בעיר. אנחנו מדברים קצת על מוזיקה ועל החיים בישראל. ברקע הבר מתחיל להיסגר, וב-3 לפנות בוקר אנחנו מחליטים לפרוש, הוא מלווה אותי ברגל להוסטל תוך כדי שיחה שיכורה שאני כבר לא זוכר את רובה.

3 וחצי לפנות בוקר, אני בהוסטל אחרי לילה של בירות, ברים, והכרויות חדשות. הולך לישון עם חיוך על הפנים.

בתמונות: וילנה בלילה, אלכסנדר הרוקר ואני, ישראל ואני, וכמה תמונות מהביקס בר.

משחקים פול ב-Bix Baras

יום שישי - זהו האנגאובר של יום חדש

בבוקר אני מתעורר ומגלה מיד תחושת האנגאובר קלילה אשר מרחפת בתוך ראשי. אני מברך אותה בברכת בוקר טוב ובטוח שקצת אוכל יסדר את זה. לאחר מכן אני אומר בוקר טוב לבחורה שמתעוררת לה במיטה אחרת בחדר. באיזשהו שלב גם נכנס הבחור השמנמן מאתמול, נכנס למיטה והולך לישון. מה הסיפור שלו?

אני מתלבט מה לעשות, ומחליט ללכת לקחת את כרטיס וילנה שקניתי באינטרנט מראש (ראו הסבר בפוסט ההכנות לטיול), ולאכול ארוחת בוקר קלילה ב-Cat Cafe, בית קפה חתולים ששמעתי עליו. אני לא מעריץ שרוף של חתולים, אבל עדי, בת זוגתי, כן, אז המטרה העיקרית היא ללכת לשם בשמה ולספר לה על זה 🙂 אבל השעה 9 והוא נפתח רק בשעה 10. אז אני הולך לשוטט ברובע האמנים, אוזופיס, ועל הדרך מקווה למצוא משהו לאכול. תוך כדי אני מתקשר להוסטל ומודיע שאני מעוניין להשאר שם עוד 3 לילות, והם מודיעים לי שאין בעיה, רק שמחר אצטרך לעבור חדר כי מגיעה קבוצה לחדר שבו אני נמצא.

מתחיל לצעוד, והמבנה המעניין הראשון שאני נתקל בו הוא מבנה גותי מרשים, צבוע אדום – כנסיית סנט אן, וממש בסמוך אליה אני רואה מונומנט נוסף של דמות עלומת שם. מסתבר שזה פסל בדמותו של אדם מיצקביץ’. איך לא? משם אני צועד לעבר רובע אוזופיס, ובדרך מבחין בדגלים טיבטיים ופגודה. מה הקשר של טיבט לוילנה?

תיבת אוצר היסטורית - אדם, אנה וטיבט

אדם מיצקביץ’

“את כל הקשיים אמתיק בשיר“, כתב אדם מיצקביץ’, ובוודאי התכוון לפוסט שירי המסע בבלוג. מיצקביץ’ נחשב משורר לאומי, לא במדינה אחת, אלא בשלוש. ליטא, פולין, ובלרוס – כולן מנכסות אותו לעצמן. כזה מוצלח הוא היה. הוא עצמו החשיב את עצמו כליטאי, ותוכלו למצוא פסלים שלו גם בוורשה, קרקוב, בלרוס ואוקראינה. הוא נולד בשנת 1798, והיה פעיל במאבק למען עצמאות ליטא. הוא למד הוראה באוניברסיטת וילנה, וב-1819 החל ללמד בחטיבת ביניים בקובנה.

שנתיים לפני כן, בהיותו סטודנט, הוא הקים ארגון סודי, The Philomaths, אשר התמקד בלימוד-עצמי וחתר לעצמאות פולין. פעילות זו הובילה אותו בסופו של דבר להגלייה למרכז רוסיה. משם נדד בין ערים שונות כמו פריז ורומא. הוא מת ככל הנראה מכולרה בקונסטנטינופול, אך יש הסבורים שסיפור מותו היה יותר מעניין.

על פי מחקר שנעשה, הוא הורעל בידי מהגר ורופא פולני, ד”ר דרוזדובסקי, מאחר וזה סבר שמינקוביץ’ עסק באותה עת בארגון לגיון יהודי שיילחם נגד האימפרייה הרוסית במלחמת קרים. דבר שדרוזדובסקי חשב שעלול להמית על פולין חרפה קשה. הפסל שהסתכל עליי הוקם בשנת 1987, וב-1996 הוצבו על ידו 6 תבליטים שמתארים סצנות מתוך יצירתו המפורסמת ביותר, Dziady, שלעיתים מתורגמת כ”ערב אבות אבותיי”.

כנסיית סנט אן

אומרים שאחרי שנפוליאון חזה ביופיה, הוא הביע את משאלתו לקחת את הכנסיה הביתה, לפריז, על כף ידו. כ-32 שנה לפני שאני חזיתי ביופיה, ליגת החירות הליטאית ערכה הפגנה בכיכר ליד הכנסיה והפסל של מיצקביץ’ במחאה על הכיבוש הסובייטי המתמשך. המחאה דוכאה ביד קשה על ידי המיליציה, כינויה של משטרת ברית המועצות. האם היה לכם האומץ להצטרף להפגנה כזו לו עברתם על ידה באותה תקופה?

לגבי הכנסייה עצמה, מדובר בכנסייה רומית-קתולית שנבנתה בסגנון גותי על גדות נהר וילניה בסוף המאה ה-15. אבל האמת היא שבאותו מקום בדיוק נבנתה קודם לכן כנסייה אחרת, עשוייה עץ, עבור דוכסית ליטא, אנה, ומכאן שמה. כנסייה זו נהרסה בשריפה בשנת 1419, והכנסייה שעמדה לנגד עיני באותו בוקר נבנתה ביוזמת מלך פולין ודוכס ליטא בשנת 1495. היא אומנם עברה מספר שיפוצים לאורך השנים, אבל מבחינה חיצונית נותרה כמעט ללא שינוי מאז. 500 שנה. כמה דברים היא ראתה בימיה?

כיכר טיבט

מה הקשר בין טיבט לוילנה? האמת שאין קשר. כיכר טיבט הוקמה כבר ב-2010 אבל קיבלה שילוט רשמי רק לפני שנתיים, ב-2017. על אף שאין קהילה טיבטית בוילנה, ועל אף שליטא לא מכירה בטיבט כשטח כבוש ע”י סין, הכיכר הוקמה על ידי קהילת ידידי טיבט בוילנה, ומסמלת את הקבלה של שפות, דתות, ולאומים שונים בוילנה.

בתמונות: כנסיית סנט אן ברקע פסלו של אדם מיצקביץ’, וכיכר טיבט

כיכר טיבט, וילנה

st. ann vilnius

המלאך של אוזופיס

בעודי עומד בכיכר טיבט, אני מבחין במראה מעט סוריאליסטי – נדנדת זברה ענקית שעומדת על גדות הנהר. אני מתלבט אם לגשת, אבל מוותר כשאני רואה תיירים אחרים עולים עליה ומצטלמים. אני ממשיך ולפתע נגלה לנגד עיני פסל המלאך של אוזופיס על גבי עמוד, ואני מבין שנכנסתי לרפובליקת אוזופיס, הידועה גם כרובע האומנים, או הרובע האנרכיסטי. המלאך תוקע בחצוצרה, ומכריז על התחייה המחודשת של החופש האומנותי בליטא, לאחר הכיבוש הסובייטי.

תיבת אוצר היסטורית - רפובליקת אוזופיס

הרובע היה בעבר חלק מהגטו היהודי בזמן השואה (מרבית תושביו היהודים נהרגו בזמן המלחמה), ובהמשך שכונת עוני קשה. עם הזמן החלו לעבור אליו יותר ויותר אמנים, ו-2 מהם הכריזו על האזור כרפובליקה עצמאית בשנת 1998. לרפובליקה יש דגל שלה (כף יד שמשנה את צבעה כל עונה), מטבע לא רשמי, נשיא, קבינט שרים, חוקה, המנון, וצבא המורכב מ-11 איש. הצבא כבר לא קיים, אבל התושבים חוגגים את עצמאות הרפובליקה ב”יום אוזופיס” – ה-1 באפריל.

כמובן שהרפובליקה לא מוכרת רשמית בידי אף גורם, אבל האזור מושך אליו לא מעט תיירים, ולכן התקבל בשתיקה ע”י השלטונות. כמה דקות אחר כך אני ממשיך ללא כיוון מוגדר ומגיע לרחוב Paupio ובו קיר עם 23 לוחות, עליהן כתובה חוקת הרפובליקה ב-23 שפות שונות, ביניהן יידיש, על 41 סעיפיה המקוריים. להלן כמה מהסעיפים החביבים עליי:

לכולם יש זכות לגור ליד נהר וילניה, ולנהר וילניה יש זכות לזרום ליד כולם.
לכולם יש את הזכות לעשות טעויות.
לכולם יש זכות להיות מאושרים.
לכולם יש זכות להיות לא מאושרים.
כולם אחראים על החירות שלהם.
לכולם יש את הזכות לבכות.
המוטו: אל תביסו, אל תלחמו בחזרה, אל תכנעו.

אני ממשיך משם למנוחה על גדות הנהר, ואז משוטט עוד ברובע. בהתחלה אני לא מבין איפה האומנות ברובע האמנים הזה, אבל בשלב מסויים מגיע לגשר. אני רואה שתלויה ממנו נדנדה יחידה, לבנה, משוקטת בציורים בצבעי הקשת, ותלויה מעל הנהר. אני מציב לעצמי משימה לטיול הזה – להגיע אליה, לנוח עליה, להצליח לצלם תמונה טובה עליה, אבל לא עכשיו.

אני חוצה את הגשר ומבחין בסמטה מלאה בציורי קיר מרהיבים, פסלים משונים, ופתאום נגלית אליי הזברה שהבחנתי בה קודם לכן, הפעם ללא אנשים. אני חייב לצלם את עצמי מתנדנד עליה ולשלוח לילדים! אני נעזר בחצובה שלקחתי איתי (מומלץ לכל מטייל סולו), ועושה את זה (ראו סרטון למטה). ואחר כך משוטט בין פיסות האומנות המפוזרות על גדות הנהר. בעודי משוטט, אני מקבל הודעה מאלברטאס מהכדור פורח. הוא מודיע שעקב תנאי הרוחות, בסופ”ש הנוכחי תתקיים טיסה רק מחר בבוקר בטרקאי. אני מייד מסכים ואנחנו קובעים שיאספו אותי ב-5:30 בבוקר למחרת, לטיסה לאור זריחה.

אומנות רחוב באוזופיס (מומלץ להגדיל)

אומנות רחוב באוזופיס

נדנדנת זברה ענקית

אומנות רחוב באוזופיס

מתנדנד על הזברה

שנ"צ והלא-מוזיאון

בשלב מסויים אני נהיה רעב, ובוחר לעצמי את המסעדה הצמחונית Vieta. אכלתי מרק ומנה הודית נחמדה, אבל לצערי לא התלהבתי מהאוכל והתפריט באתר שונה מאוד מהתפריט שראיתי בפועל. אחרי האוכל אני כבר עייף מכל ההליכה, ומחליט לחזור למנוחה בהוסטל.

גם זה אחד מהיתרונות בטיול סולו – החופש לשנצנ”צ מתי שבא לך. כשאני מתעורר, ההאנג אובר פתאום חוזר, אני קולט שבקושי שתיתי כל היום, ואני מחליט לצאת לרחוב, לקנות מים וללכת שוב לאכול משהו קטן. הרחוב שוקק חיים כל הזמן, תהלוכה הזויה של חסידי הארי קרישנה חולפת על פניי, אומני רחוב מופיעים ומבקשים כמה פרוטות, ואנשים מטיילים הלוך ושוב. איזו אווירה מעולה!

הפעם אני אוכל במסעדה הצמחונית Vegafa, ומזמין ניוקי דלעת שהיה דיי טעים. כשאני יוצא, אני קולט שיורד גשם! אני הולך ברחוב ונכנס מתחת לבניין ברחוב גדימינו, ומנצל את ההפוגה לעשות שיחת וידאו עם עדי והילדים. איזה כיף לדבר איתם.

ממש לידי אני קולט שיש במה של הופעות חיות בשדרות גדינימו. אני נזכר שקודם ישראל כתב בקבוצה שהוא נמצא שם, והזמין את מי שרוצה להצטרף אליו. אני לא רואה אותו, ומחליט ללכת ל”לא-מוזיאון“, שזו בעצם חוויית מציאות מדומה על ההיסטוריה של ליטא. הכל נמצא במרחק של בין 10 דקות ל-20 דקות הליכה, אז אני הולך לשם, ולא נותן לטפטוף הקל לעצור אותי.

אני מגיע למוזיאון. בהתחלה יש אולם קטן שבו מוצג בהתחלה סרט אנימציה חביב ומעט אובר-דרמטי על ההיסטוריה של ליטא לאורך מאות שנים. אחר כך הולכים לחדר עם רצפה שמורכבת ממסכים, ותקרה שמורכבת ממראה, ככה שאפשר לעשות תמונה נחמדה בעזרת המראה (ראו להלן). מסביב 6 עמדות משקפי מציאות מדומה, כל אחד בנושא שונה – טבע, תרבות, ספורט וכו’. אני מנסה כל אחד מהם, והחוויה ממש מגניבה. לרגע אני מרגיש כאילו זה מספיק לי, כאילו החוויה הזו כל כך מציאותית שכבר טיילתי בכל ליטא, ואין לי צורך עוד להמשיך.

בליינד דייט

למרות זאת, אני ממשיך. יוצא מהמוזיאון לשדרה, ובודק בקבוצה אם מישהו רוצה להצטרף לארוחת ערב. בהתחלה אף אחד לא עונה, אז אני מנשנש פלאפל במסעדת zaatar. לא רע בשביל פלאפל ליטאי. תוך כדי שאני מחכה לפלאפל, בחור בשם טראנס (Terance) מסינגפור כותב שהוא ישמח להצטרף לארוחת ערב. אני מבקש שנחכה שעה שהפלאפל יירד קצת, ואנחנו קובעים ארוחת ערב במסעדה הודית-צמחונית בשם Radharane. לו חשוב שיהיה זול, ולי חשוב שיהיה צמחוני. אז פתאום יש לי בליינד דייט עם בחור מסינגפור (טוב, לא ממש בליינד. בדקתי עליו קצת בפרופיל שלו ב-CouchSurfing).

אני מגיע למסעדה, והוא כבר מחכה. הוא מספר לי שהוא עבד בתור מתווך בסינגפור, ולא אהב את החיים שלו, אז החליט לצאת לטיול גדול. הוא כבר היה בסין, מונגוליה, אינדונזיה, והוא מתכוון להמשיך לאיסלנד, ואפילו לדרום אמריקה. הוא ממש רוצה להגיע לקרנבל בברזיל. אני מתעניין במשטר בסינגפור. הוא מספר לי שזו דמוקרטיה, אבל בלי מחאות. אף אחד לא מעז למחות. שילוב של אופי צייתני וחוקים נוקשים נגד מחאה. פעם הוא היה באמסטרדם, עישן ג’וינט והעלה את זה לפייסבוק. חבר שלו הזהיר אותו ואמר לו שכדאי לו למחוק את התמונה. היו מקרים שעשו בדיקות סמים בשדה התעופה בסינגפור לסינגפורים שהעלו תמונות כאלה, והרי מריחואנה נשארת בערך חודש בדם, אז הם נשלחו לכלא על זה. שיחה מעניינת.

ברקע יש התכתבויות בקבוצה על מפגש Couchsurfing של מטיילים ומקומיים שמתרחש ממש עכשיו באחד הברים. הוא גם ככה מתכוון ללכת להוסטל עכשיו, אז אנחנו נפרדים. באותו רגע לא ידעתי שעוד אבלה איתו הרבה בטיול הזה. אני מתחיל ללכת לבדי לכיוון הבר, אבל באמצע מחליט לוותר על התענוג כשאני רואה שיש שם 30 אנשים בערך. המוני מידי בשבילי.

איך נהייתי רוקסטאר בוילנה?

השעה כבר 21 בערב, ואני רואה שבשדרות גדימינו עדיין יש הופעות חיות, אז אני מחליט להתיישב בקהל ולצפות. ההופעה עכשיו היא סוג של תאטרון קומי ללא מילים. מידי פעם הם מעלים אנשים לבמה לכל מיני מערכונים מצחיקים, ובשלב מסויים הם מעלים אנשים שיתפקדו כאילו כלהקה.

ילד עולה לבמה ועושה תנועות של תיפוף, בחורה אחת עולה לבמה ועושה תנועות של נגנת מפוחית, וילד אחר עושה את עצמו מנגן בגיטרה. ואז אחד השחקנים יורד לקהל, ולוקח אותי ביד אל עבר הבמה. אני זורם בכיף. על הבמה הוא נותן לי מעין מיקרופון – אני הסולן של הלהקה! הם שמים את השיר Crazy של להקת Aerosmith ואני אמור לעשות את עצמי שר את השיר עם ה”להקה”. בהתחלה הייתי קצת מהוסס. סתאאם! נראה לכם?! זה פאקינג חלום שמתגשם, ואני עף על זה בכל הכוח! לא כל יום יש לי הזדמנות להיות רוקסטאר מול עשרות אנשים במרכז וילנה, ועוד עם שיר כל כך נצחי שגדלתי עליו. איזה הזוי! ואיזה כיף לא נורמלי!

תוך כדי אני קולט שמישהי בשורה הראשונה מצלמת, אז כשאני יורד מהבמה, אני ישר ניגש אליה ודואג שתשלח לי את הסרטונים שצילמה (סתכלו על הסרטונים למטה!). אני מתיישב חזרה בקהל, ומשום מה אחרי 20 דקות, מעלים אותי שוב לבמה למערכון הסיום של ההופעה. איזה ערב אדיר. כשהמופע נגמר אני מרגיש כבר את העייפות, אז מחליט לוותר על יציאה לפאב הלילה, והולך להוסטל לישון. בכל זאת, מחר אני קם ב-5 לחוויה שלא אשכח לעולם – טיסה בכדור פורח!

להמשך הסיפור הקליקו כאן