טיול סולו בוילנה (ליטא)

לקחת את וילנה בהליכה - חלק ב

פוסט זה הוא פוסט המשך שמתאר טיול סולו בוילנה. אם לא עשיתם זאת, מומלץ להתחיל קודם מ”טיול סולו בוילנה – חלק א’” שמתאר את תחילת הטיול
אם אתם פחות מעוניינים בחוויה אישית, ויותר מעוניינים ברשימה של כל הדברים שיש לעשות בוילנה – עברו לפוסט “ליטא – קצר ולעניין“
כרגיל, תיבות האוצר הצהובות הן להעשרה בלבד. אפשר לדלג עליהן אם אתם/ן מעוניינים/ות רק בחוויה.

תוכן עניינים

שבת – טיסה בכדור פורח
המפגש עם השותפים לטיסה + סרטון הטיסה
תיבת אוצר היסטורית – האחים שחלמו לעוף
הפרופסורית מסנט פטרסבורג
מוזיאון האשליות, קול של מלאך וסוד הקבצנים
תיבת אוצר היסטורית – הכנסיה הדומיניקנית של הרוח הקדושה
פסל מדבר וכנסיית סנט ג’ון
מגדל גדימינאס
תיבת אוצר היסטורית – השרשרת האנושית והאריח הקסום
טלפון מד”ר צמח שאבאד
תיבת אוצר היסטורית – הרופא היהודי מוילנה ששמו הלך לפניו
פיצרייה מעולה ועוד הכרויות חדשות
יום ראשון – מוזאון הקג”ב המאכזב
טיול בבלמונטס עם טראנס
סוף המסע – המשימה הושלמה
כמה זה עלה לי?
הוידאו – טיול סולו בוילנה – 3.5 ימים ב-3.5 דקות – תודה שקראתם!

שבת - טיסה בכדור פורח

שם שעון ל-5 בבוקר, ב-5:30 מתייצב בנקודת המפגש, וההסעה כבר מחכה. הכל עדיין חשוך. בפנים כבר יושב זוג צעיר, ואנחנו נוסעים ואוספים עוד שני גברים. אני כולי מתרגש לקראת החוויה שאני עומד לעבור בפעם הראשונה בחיי. נוסעים בערך חצי שעה ומגיעים לשדה פתוח. הזריחה כבר בעיצומה. הבחור שלנו פורק את הכדור פורח, ומסתבר שאנחנו יוצאים עם עוד שני כדורים פורחים. כולם עוסקים עכשיו בניפוח הכדור, ואני מסייע להחזיק אותו בזמן שהמאוורר העוצמתי ממלא אותו באוויר.

עוד מעט נתחיל, אלברטאס מסביר. פשוט תטפסו מעל הסלסלה ותכנסו. הטיסה עצמה צפויה להיות חלקה, מאחר והכדור נישא עם הרוח, ככה שמי שנמצא בפנים לא מרגיש את הרוח. אנחנו לא יודעים איפה ננחת. לכדור פורח אין הגה. יש רק את האפשרות להעלות ולהוריד אותו, וכך לכוון אותו לפי כיוון הרוח. אחיו של אלברטאס יצפה בנו מלמטה וייסע למקום הנחיתה שלנו ברגע שה”נהג” יחליט איפה הוא יהיה. החלק הכי מאתגר הוא הנחיתה. אין בלמים. אין גלגלים. אז הסלסלה נוהגת להתהפך על צידה בנחיתה, וכולנו צפויים להערם אחד על השני. הוא מסביר לנו איפה להחזיק חזק כשזה קורה. קצת מלחיץ, אבל בסדר.

אחרי ההסבר, אנחנו ממריאים. המחזה מרהיב. רק טבע, ירוק ואגמים מתחתינו, עוד שני כדורים פורחים, והכל שקט ושליו כל כך. אני כל כך מתרגש, מאושר, ורגוע בו זמנית. מצלם המון, ופשוט שואף לריאות את הנוף, הזריחה והשקט הזה. בקושי מדבר. אחרי חצי שעה, אנחנו מגיעים לטירת טרקאי המפורסמת, וצופים בה מלמעלה. איזה מראה קסום. בהתחלה התלבטתי אם להשאר בטרקאי אחרי הטיסה, אבל אני חושב שאני לא אזכה לתצפית יותר טובה על הטירה, ומחליט לחזור עם ההסעה. הטיסה אורכת בערך שעה, וכולם כל כך נלהבים. כשמגיע רגע הנחיתה, האדרנלין קצת עולה, והסלסלה באמת מתהפכת על צידה, ומישהו מועך אותי. ערמת ילדים. אני מצליח להחלץ ראשון מהערימה, ואחריי כולם משתחררים, עם חיוך מרוח על הפרצוף.

רוצים להיות מעודכנים על פוסטים חדשים ולקבל השראה וטיפים מיוחדים לטיולים שלכם?

כל מה שצריך לעשות זה לרשום כאן את האי-מייל שלכם (לא יותר מאי-מייל אחד כל 3 שבועות)

פוסטים נוספים שיעניינו אותך:

איך לתכנן טיול סולו קצר ומושלם – צעד אחר צעד

לטייל לבד בוינה – טיול סולו בוינה

מה יש לעשות בוינה – קצר ולעניין

טיול משפחתי ארוך – 8 ימים בישראל

מילים – 12 שירים מרגשים על אבא ואבהות

מועדון ה-5 בבוקר – תקציר או: איך נכשלתי ובכל זאת הצלחתי בגדול

המפגש עם השותפים לטיסה + סרטון הטיסה

בסוף נפגשים עם כל שאר הנוסעים בכדורים האחרים. שותים שמפניה (מסתבר שזאת מסורת אצל אנשי הכדור הפורח), ומקבלים הסבר על ההיסטוריה של הכדורים הפורחים. תענוג. אני מפטפט קצת עם שותפיי לטיסה. הזוג הצעיר, הם רומנים שגרים עכשיו בדנמרק. היא וטרינרית, והוא חוואי שעובד עם חזירים. הם רק באו לסופ”ש קצר. שני הגברים הם ג’ון ואד. זוג גיי מניו יורק, שנמצאים בזוגיות כבר 30 שנה(!). הם נמצאים בטיול מאורגן, אחד מיני רבים שהם נוהגים לעשות. לפני חצי שנה עשו טיול מאורגן גם בישראל, וממש התלהבו מהמדינה. אד, שינן במקצועו (מלשון שיננית), עונד שרשרת עם תליון של מגן דוד ובתוכו צלב, כאות לחיבור שלו עם היהדות. לדבריו, כילד, הוא הלך לבית ספר נוצרי, אבל התחבר הרבה יותר לחבריו היהודים מהשכונה, איתם הוא בקשר עד היום. רבים חושבים שהוא יהודי, משום מה. ג’ון הוא קולומביאני במקור, שף במסעדה בניו יורק, ואחראי על הארוחות בזוגיות שלהם. חמודים ממש. אנחנו חוזרים כולנו ביחד לוילנה, ואני קופץ למנוחה קצרה בהוסטל.

מאחר ואין טוב ממראה עיניים, הכנתי סרטון שמסכם את החוויה. תגדילו למסך מלא.

תיבת אוצר היסטורית - האחים שחלמו לעוף

“אתם יודעים שאני יכול לעוף?”, אני שואל את ילדיי כל פעם מחדש. אז אני פורש את ידיי, מנפנף אותם חזק, קופץ גבוה, מנסה לעוף, ו… לא מצליח! קטע.
אני יודע, זה נשמע מטופש, אבל אני באמת רוצה לעוף!

236 שנה לפני שאני טסתי בכדור פורח, האחים הצרפתיים ז’וז’ף מישל וז’אק אטיין מונגולפייה המציאו את ההמצאה המופלאה הזו. היה להם את אותו חלום. רק שזה היה בתקופה שבה לא היה עדיין שום כלי טיס שהצליח לשאת בני אדם.

בהתחלה הם ניסו להחדיר מימן לנייר, והנייר אכן עף, אבל מהר מאוד נחת בחזרה כשהמימן יצא מכדור הנייר.

אבל דווקא חולצה שנתלתה לייבוש ליד האח, והחלה להתנפח ולהתרומם היא זו שעשתה את פריצת הדרך. הם חשבו (בטעות) שהסוד הוא בגז מיוחד שיש בעשן. לכן השתמשו בחומרים שמייצרים הרבה עשן (תבן, צמר ונעליים ישנות) בהדגמה הראשונה בעולם של כדור פורח שנשא את עצמו. הוא אכן התעופף במשך 10 דקות וטס למרחק של 2 ק”מ . זה קרה ב-4 ביוני 1783.

3 חודשים לאחר מכן נעשה הניסוי הראשון עם כדור פורח, שנשא בעלי חיים – תרנגול, ברווז וכבשה.

חודש לאחר מכן, נעשה הניסוי המאויש הראשון. 25 דקות למרחק של 9 ק”מ מעל פריז. הפעם הראשונה שבני אדם הצליחו לעוף. והשאר… היסטוריה.

למה שותים שמפניה בסוף? גם לזה יש סיפור, אבל אם אתם רוצים לגלות אותו, תצטרכו לחוות את החוויה בעצמכם.

ממליץ לקרוא גם את החוויה של זיוה רענן מהבלוג “שמתי לב”, על טיסת כדור פורח מעל וילנה

הפרופסורית מסנט פטרסבורג

השעה רק 9 בבוקר. בחדר בהוסטל נמצאת הבחורה שאמרתי לה גוד מורנינג אתמול. תכירו, זאת אלנה, בחורה בת 43 מסנט פטרסבורג שברוסיה. פרופסורית לכלכלה מצד אחד, וזמרת ומורה לפיתוח קול מצד שני. אשכרה מצאתי את העמוד שלה באתר האוניברסיטה. היא הגיעה ל-3 ימים כדי לבקר באתרים בוילנה בעקבות סופרת שהיא מעריצה, שאחד הספרים שלה מתרחש כולו בוילנה. אז היום היא מתכוונת לבקר באתרים האלו. אתמול קרה לה משהו מדהים.

לפני 30 שנה, כילדה, היא בילתה עם חברים של המשפחה שבועיים במהלך הקיץ. לא היה ממש אינטרנט, אז הקשר התנתק עם השנים. לא מזמן היא מצאה באינטרנט את הכתובת שלהם בליטא, והחליטה לנסות לראות אם הם עדיין גרים באותו בית. אז אתמול היא פשוט נסעה לעיירה שלהם, דפקה בדלת, מבלי לדעת אם הם עדיין גרים שם. אבל הם עדיין שם, והם אשכרה זכרו אותה. הם גם לקחו אותה לראות את הבת שלהם, ילדה בגילה איתה שיחקה כל הקיץ ההוא וזכרה עד היום. הם בילו יחד את כל היום. עכשיו הם יחזרו להיות בקשר. היא מספרת לי את זה ועיניה נוצצות.

מוזיאון האשליות, קול של מלאך וסוד הקבצנים

ברקע, יש שיחה בקבוצה בין כמה חבר’ה, כולל ישראל וטראנס, שמתכוונים לנסוע היום בצהריים לראות את הטירה בטרקאי. אני מחליט לוותר על זה בעקבות הטיסה בכדור פורח, וללכת לראות כל מיני אטרקציות שרציתי לראות בעיר. אני מתחיל במוזיאון האשליות. הוא עולה לי חצי מחיר (5.5 יורו) בזכות כרטיס וילנה, ואני מבלה שם בערך שעתיים. הוא מורכב מ-3 חדרים גדולים, עם המון סוגים של אשליות אופטיות, ומתקנים שאפשר להתנסות בהם. האמת? כיף לא נורמלי. בא לי לחזור לפה עם הילדים. בשביל האטרקציות שדורשות תמונה, אני מבקש עזרה מאנשי הצוות החמודים. כשאני יוצא משם, אני רואה כל מיני מוצרים שקשורים לאשליות וקסמים, ומנצל את ההזדמנות לקנות קצת מתנות לילדים.

אחרי המוזיאון מתחשק לי ללכת לאחת מנקודות התצפית על העיר שקראתי עליהן ומצויינות גם בפוסט ההכנה שכתבתי – כנסיית סנט ג’ון. אני מתחיל ללכת ואחרי כמה דקות שומע קול מלאכי מאחד הבניינים ברחוב (רוצים לשמוע את הקול? חכו לסוף הפוסט…). אני נכנס, ונגלה לעיני מבנה כנסייתי מרהיב ועשיר, וחתונה שמתקיימת שם ממש עכשיו.

אני נשאר כמה דקות להסתכל, ובחור שיושב על הרצפה מצביע עליי ומדבר איתי בשפה שאני לא מבין. אני חושב שהוא מתכוון לזה שזה לא מכובד להכנס עם ג’ינס קרוע כמו שלבשתי, אבל מהר מאוד אני מבין שהוא מבקש ממני יורו. אני נותן לו, והוא נותן לחבר שלו. מוזר. אגב, זאת לא פעם ראשונה, וזאת השיטה של הקבצנים בוילנה. הם מבקשים בדרך כלל יורו או חצי יורו, ככה שלא נעים לך לא לתת כשהסכום הנקוב נמוך מלכתחילה, ואכן נתתי לא מעט פעמים. הכנסייה עם הקול המלאכי והארכיטקטורה המרשימה היא “הכנסייה הדומיניקנית של הרוח הקדושה”.

בתמונות: כמה דוגמאות ממוזיאון האשליות

תיבת אוצר היסטורית - הכנסיה הדומיניקנית של הרוח הקדושה

הכנסייה הדומיניקית של הרוח הקדושה עומדת שם כבר 600 שנה. חוץ מהיופי הפנימי שלה, יש קטע מעניין לכנסיה הזו. בקומה התחתונה שלה התגלו כספות ענקיות בעלות מבנה מבוכי, עם המון חדרים, חדרי קבורה, ו… גופות שהשתמרו באופן טבעי כמומיות. סביב הקומה הזו נפוצו הרבה אגדות אורבניות. הרומנטית ביותר היא שהמרתפים היוו חלק מרשת תעלות רחבה יותר. הם ככל הנראה שימשו כמקום מסתור לזיגמונט השני אוגוסט, מלך פולין והדוכס הגדול של ליטא, ולמאהבת האסורה שלו, ברברה. כיום הכנסיה משמשת את הקהילה הפולנית בוילנה.

פסל מדבר וכנסיית סנט ג'ון

אחרי שנחה עליי רוח השכינה בכנסייה, אני ממשיך למגדל סנט ג’ון, אבל שוב משהו עוצר אותי בדרך. הפעם זה פסל חמוד על עמוד. אני מתקרב ורואה מדבקה על העמוד עליה כתוב “Talking Statues of Vilnius”. אני סורק את הכתובת שכתובה על המדבקה, ופתאום מקבל צלצול לטלפון. אני עונה, והפסל מתחיל לדבר אליי מתוך הטלפון שלי, ואגב כך, מסביר על עצמו. הוא מספר לי שהוא מדליק מנורות מקצועי, והוא מרגיש בודד. הוא מבקש שאשאר לידו קצת ואארח לו חברה. מונולוג של שלוש דקות. איזה רעיון מגניב, וביצוע מעולה! מסתבר שיש 15 פסלים מדברים ברחבי וילנה, וכל אחד מספר סיפור אחר על ההיסטוריה וסוגי האוכלוסיות של ליטא. במקרה הזה, הפסל מוקיר מקצוע שאבד מזמן – מדליק מנורות. אדם שתפקידו היה לעבור כל ערב על מנורות העיר, שהיו אז פשוט נרות, או מנורות גז, להדליק אותן, ולדאוג שישארו דלוקות כל הלילה.

אני נפרד מהפסל ומגיע סוף סוף למגדל בכנסיית סנט ג’ון, שנבנה במאה ה-16, ושופץ לאחר שריפה במאה ה-18. עולה ועולה ועולה במעלית ועוד כמה גרמי מדרגות. בסוף אני מגיע לתצפית באמת מרהיבה ופנורמית על כל העיר. היא נראית כל כך יפה גם מלמעלה, על סמטאותיה וגגותיה האדומים. הרוח למעלה מטורפת.

מהכנסייה אני ממשיך לסמטת הסופרים הסמוכה. זו פשוט סמטה יפה, שעל קירותיה הונחו עשרות יצירות אומנות קטנות, שכל אחת מסמלת סופר ליטאי אחר. יש בסמטה מסעדת בייגלים קטנה ומעולה, עם אופציה טבעונית. אני מטייל שם קצת והולך לנוח בהוסטל, בחדר החדש שלי. אני פוגש שם את אנאיה, בחורה יפנית, שקצת מופתעת (שלא לאמר נלחצת) לראות את האדם הזר החדש בחדר. אני שובר את הקרח ופותח איתה בשיחה. היא סטודנטית לפוליטיקה שזהו יומה האחרון בטיול סולו של שלושה שבועות במדינות הבלטיות. היא מתגעגעת למשפחה ולחברים, אבל מתבאסת לחזור כי הלימודים לא מעניינים אותה והיא לא אוהבת את החיים שלה ביפן. השיחה לא מתארכת כי היא יוצאת לתור את העיר בפעם האחרונה.

Lamplighter Stature

The view from the tower (cartoonized)

מגדל גדימינאס

אחרי מנוחה של שעה בערך, אני מחליט ללכת לתצפית נוספת על העיר במגדל גדינימאס, הליכה של כרבע שעה מההוסטל שלי. אני מטפס במעלה השביל אל המגדל כרבע שעה, הנוף יפהפה, ואז אני נכנס לתוכו (חינם עם כרטיס וילנה). עולה קומה, ועוד אחת, ועוד אחת. בכל אחת מסופר משהו אחר מההיסטוריה של ליטא והמגדל. באחת מהן מסופר הסיפור של השרשרת האנושית הבלטית – The Baltic Way.

יש שם דמויות מקרטון שמחזיקות ידיים, ואפשר להצטרף אליהן ולהצטלם כאילו אתם חלק מהשרשרת. מהקומה העליונה אכן נשקף נוף מרהיב של כל העיר. שווה את המאמץ. גדימינאס, אגב, היה דוכס גדול של ליטא בין השנים 1316–1341, והפך את ארצו לאחת המעצמות של מזרח אירופה. הליטאים מאוד מחוברים אליו. הוא נרצח בשנת 1341, אולי בהרעלה, כחלק מהפיכה. אפשר לראות פסל שלו בכיכר הקתדרלה, והמגדל הוא השריד האחרון מהמצודה העליונה של העיר.

תיבת אוצר היסטורית - השרשרת האנושית והאריח הקסום

1989 היתה השנה בה ליטא חיה ונשמה את המרדף אחר החירות. אבל הצהרה על השאיפה לעצמאות לא הספיקה. היה צורך להראות לעולם שהמטרה הזו משותפת לכל שלושת המדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה.

ציון יום השנה ה-50 להסכם ריבנטרופ-מולוטוב (הסכם אי התוקפנות בין היטלר לסטאלין, במסגרתו סופחו המדינות הבלטיות לברית המועצות), היה היום המושלם למשוך את תשומת ליבו של העולם לגורלן של המדינות הבלטיות.

אז ביום רביעי, ה-23 לאוגוסט, 1989, כ-2 מיליון אנשים עצרו את חייהם, החזיקו ידיים ויצרו שרשרת אנושית אדירת מימדים – הארוכה ביותר אי פעם. 675 ק”מ, מטאלין שבאסטוניה, דרך ריגה שבלטביה, ועד וילנה שבליטא. המחאה הלא-אלימה הזו כנגד הכיבוש הסובייטי, היוותה אבן דרך במאבק לעצמאות של שלושת המדינות.

7 חודשים לאחר מכן ליטא היתה המדינה הסובייטית הראשונה שהכריזה על עצמאותה. השרשרת האנושית הזו הסתיימה בכיכר הקתדרלה, ובכיכר עצמה מסומן האריח בה הסתיימה השרשרת במילה Stebuklas (“נס” בליטאית). על פי האמונה המקומית, עליכם למצוא את האריח לגמרי במקרה. אחר כך תדרכו עליו, תעשו 3 סיבובים עם כיוון השעון, תמחאו כף, תקפצו ותביעו משאלה מעומק הלב. היא בטוח תתגשם. סמכו עליי. את האריח מצאתי במקרה כמה שעות קודם לכן, 30 שנה לאחר אותו יום היסטורי. לא היה קשה למצוא כי כל הזמן יש קבוצות של תיירים מקיפות אותו ועושות עליו 3 סיבובים וקפיצה. עשיתי 3 סיבובים וקפצתי, אבל שכחתי למחוא כף, אז ככל הנראה המשאלה שלי לעולם לא תתגשם.

מצטרף לשרשרת האנושית

השרשרת האנושית האמיתית

טלפון מד"ר צמח שאבאד

אני יורד מהמגדל רעב, ושוב שואל בקבוצה אם מישהו בעניין של ארוחת ערב. אף אחד לא נענה להצעה, אבל בחור בשם אלחנדרו ממקסיקו ממליץ על פיצרייה בשם Casa La Familia. אני מחליט ללכת על זה, וצועד לכיוונה בערך 20 דקות. בדרך אני נתקל בפסל מקסים שראיתי בתמונות, ומסתבר שגם הוא פסל מדבר – צמח שאבאד. בפסל עצמו הוא נראה מדבר באמפתיה עם ילדה קטנה. סריקה של הברקוד, ואני מקבל טלפון מד”ר שאבאד בכבודו ובעצמו.

תיבת אוצר היסטורית - הרופא היהודי מוילנה ששמו הלך לפניו

ד”ר צמח שאבאד נולד בגטו היהודי בוילנה בשנת 1864. כשהיה בן 17 עבר עם הוריו למוסקבה, ושם רכש את השכלתו כרופא. הוא היה חבר במפלגה הסוציאל רבולוציונית, שלקחה חלק פעיל במהפכת 1905 (ואף התנקשה באנשי ממשל רוסיים). המהפכה היתה נסיון כושל של סוציאליסטים וליברלים להפיל את הצאר הרוסי. בעקבות הנסיון הכושל, ד”ר שאבאד נאסר ונכלא לחצי שנה, והורחק מהמדינה ל-3 שנים.

בשנת 1907 הורשה לחזור לוילנה, שם עבד כרופא ילדים מפורסם, וחזר לעסוק במקביל בפעילות ציבורית. ב-1923 הקים וערך דו שבועון ביידיש, שעסק בבריאות העם, ותרם רבות לקידום ההגיינה והרפואה המודרנית בוילנה. נכתב עליו שהוא היה “אינטליגנט ועממי כאחד… השכלה ופשטות קיננו אצלו במזיגה טבעית”. ב-1932 ביקר בפלשתינה יחד עם קבוצת רופאים מוילנה. הרופא היהודי טיפל בילדים יהודים ונוצרים כאחד, והיה מוערך מאוד בעירו ומעבר לה. הוא נפטר בשנת 1935. אשתו נרצחה בידי הנאצים בגטו וילנה 8 שנים לאחר מכן. בשנת 2007 הוקם הפסל לזכרו בוילנה, ו-12 שנה לאחר מכן קיבלתי ממנו טלפון בדרכי לפיצרייה.

פיצרייה מעולה ועוד הכרויות חדשות

אחרי שאני שומע מה יש לד”ר להגיד לי, אני מגיע לפיצריה. התפריט מגלה לי שמגישים שם לא מעט פיצות טבעוניות, אז אני מזמין אחת עם ירקות, גבינה טבעונית ונקניק טבעוני. טעים מאוד!

אני קורא בקבוצה שישראל ואלחנדרו נמצאים ליד הבמות של יריד האומות בשדרות גדימינו, ומחליט להצטרף אליהם. אני פוגש אותם, ואחרי כמה דקות מצטרפים אלינו גם טראנס הסינגפורי ולינה, רופאת שיניים מאוקראינה, שעד לא מזמן גרה חצי שנה בחיפה ועשתה התמחות במרפאת שיניים מקומית. היא מתעניינת ושואלת הרבה שאלות על התפקיד שלי כחוקר ילדים במשרד הרווחה. יחד כולנו צועדים ל Mr. pub bar. ישראל קבע שם עם אנשים שהכיר.

הפאב דיי מלא, המוזיקה טובה, ואנחנו עולים למעלה ומצטרפים לשולחן. בשולחן יושבים כבר זוג איטלקי. ז’אן לוקה, מהנדס חשמל שדיי משתעמם מהעבודה שלו וחולם להיות מורה. בהמשך מצטרף אלינו איטלקי נוסף עם אותו שם, ז’אן לוקה. הוא בעצמו מורה שהגיע לוילנה מטעם בית הספר כדי ללמוד על הטמעת טכנולוגיה בכיתה, אז בערבים הוא יוצא לבלות.

בהמשך מגיע בחור אמריקאי בשם רוב, שמדבר יותר מידי על הטיולים שלו באיטליה, ובכלל. הוא כל הזמן אומר “Well, But enough about me”, ואז ממשיך לדבר על עצמו. הוא כבר שנתיים נודד, היה בעבר בכלא על עבירות צווארון לבן, עושה כסף מלקנות שירותים בזול ולמכור אותם ביוקר ללקוחות עשירים. אני מרגיש שיש בו מוזרות מסויימת, הוא מושך באף הרבה, ואני תוהה אם הוא בדיוק הסניף משהו, או שהוא סתם מצונן.

אלחנדרו אומר שמחר הוא רוצה ללכת לטייל בטבע בפארק אזורי שנקרא Pavilniu regioninis parkos, שנמצא באיזור בלמונטס. ממש מתאים לי לטייל מחר בטבע אז אנחנו קובעים לדבר מחר. ב-2 בלילה אני פורש לישון.

יום ראשון - מוזאון הק.ג.ב המאכזב

אני קם בערך ב-8 בבוקר, ומחליט שהיום אני אבקר במוזאון הק.ג.ב, ואטייל עם אלחנדרו בפארק. אני מתחיל במוזיאון. קראתי עליו הרבה והוא היה אחד הדברים שיותר סיקרנו אותי בוילנה. כגודל הציפיה, כך גודל האכזבה. 3 קומות, עשרות חדרים, בכל חדר מעט מוצגים מתקופת הכיבוש הסובייטי. הרבה לוחות עם המון מלל שמסביר על הכיבוש הנאצי והסובייטי של ליטא. שום דבר אינטראקטיבי, שום מאמץ לעורר עניין מלבד הסיפור עצמו. כבר מוטב היה שהייתי פותח ספר היסטוריה על התקופה, והיה לזה אותו אפקט. הדבר היחידי שהיה מעט מוחשי יותר נמצא בקומה התחתונה, שבה בעצם מטיילים בכלא של הק.ג.ב, ורואים איך נראו התאים הקטנים, המקלחות, חדרי הצוות וכו’. נחמד אבל לא שווה את הביקור לדעתי.

יוצא מאוכזב מהמקום, ומייד נתקל בעוד הפנינג מקומי. בכלל, העיר מאוד חיה, ונראה שבכל פינה מתרחש משהו, בכל פינה יש משהו מעניין. שדרות גדימינו גדושות בדוכני אוכל ואומנות. אחד הפרוייקטים שליוו אותי לאורך הטיול היה פרוייקט Walls That Remember שכולל דמויות מהקהילה היהודית בוילנה שמצויירות על קירות העיר (ראו בתמונות).

טיול בבלמונטס עם טראנס

אני שואל בקבוצה מי רוצה ללכת לטיול בפארק. אלחנדרו לא מגיב, אז אני מחליט בינתיים ללכת לאכול במסעדה הטבעונית השניה שהומלץ לי עליה – Gyvas Baras. בדרך אני עובר בעוד פסל מדבר, הפעם אני משוחח עם פרנק זאפה, המוזיקאי החלוצי. זאפה עצמו מעולם לא היה בליטא, אבל רוחו החופשית תואמת את רוחה של רפובליקת אוזופיס עליה סיפרתי בפוסט הקודם. אני מגיע למסעדה, והיא ריקה מאדם. הבחור היחידי שעובד שם נראה קצת מתנשא, והוא לא טבעוני בעצמו. אני מניח שבלילה המסעדה יותר מלאה, כי זה יותר פאב ממסעדה, אבל ייתכן והמסעדה הזאת משקפת את מצב הקהילה הטבעונית בעיר. לפחות ההמבורגר סייטן שאכלתי היה טעים.

אני מחליט לצאת לטיול בטבע לבד, גם בלי אלחנדרו, למרות שזה קצת מבאס אותי, כי רציתי חברה. לשמחתי בדיוק אז טראנס שולח הודעה ומבקש להצטרף אליי לטיול. אנחנו קובעים להפגש, ומחליטים ללכת לפארק ברגל, מרחק של כשעה הליכה. בדרך אנחנו עוברים בנדנדה שמתחת לגשר, ואני מספר לו על המשימה שהצבתי לעצמי. להתנדנד, להצטלם ולנוח עליה. הוא מבטיח לעזור לי להשלים את המשימה בדרך חזרה.

ההליכה ארוכה ואנחנו מדברים הרבה. הוא מספר שהיה חמש שנים צמחוני, אבל הפסיק כשטייל במונגוליה, שם לא היו כמעט אופציות צמחוניות. הוא מספר גם כמה הוא אוהב את הטבע, וכמה זה חסר לו בסינגפור, שלדבריו אין בה כמעט מקומות בטבע. נכנסים לפארק, הולכים הרבה זמן ביער, ובסוף מגיעים ליעד – Pavilniu regioninis parkos – מדובר בקרחת יער ענקית, ולא מאוד מרשימה. אבל ראיתי בתמונות בגוגל מאפס שיש מקור מים! אז אני משכנע את טראנס להמשיך עוד 20 דקות ברגל לבלמונטס (Belmontas). שם באמת יש מה לראות ואיפה לטייל. נהר, מפלים, גשרים, מזרקות. מקום יפהפה לבלות בו את אחר הצהריים (יש שם גם פארק אתגרי למשפחות למטיילים עם ילדים).

סוף המסע - המשימה הושלמה

אני עייף מכל ההליכה הזו, אז אנחנו מחליטים לקחת מונית של Bolt חזרה לעיר (מומלץ להוריד את האפליקציה של Bolt בנוסף לUber). עוברים דרך ההוסטל של טראנס, כי הוא צריך לקחת את התיק שלו. הלילה הוא עוזב וממשיך לוורשה, שם הוא עתיד לפגוש את חברה שלו ולטייל איתה יחד באיסלנד. לפני שאנחנו נפרדים, יש לנו משימה להשלים – הנדנדה. אנחנו מגיעים לשם, והוא מחליט להצטרף אליי. שנינו חולצים נעליים, וצועדים בקור המקפיא של הנהר אל עבר הנדנדה. איזה כיף, איזה מיקום מושלם. אנחנו נחים, מצטלמים, ומדברים קצת. המשימה הושלמה. אחרי הנדנדה, נפרדות דרכנו. אני הולך לאכול עוד פיצה ב- Casa La Familia, ואחר כך עוצר גם במסעדה איטלקית מעולה בשם Piano Piano. כן, הייתי רעב. כבר מאוחר, ומחר אני קם ב-4 לפנות בוקר כדי להספיק לטיסה. אני מחליט לחזור להוסטל, וללכת לישון מוקדם.

ליטא חייכה אליי. גם מזג אוויר מעולה, גם אווירה טובה, חופש אדיר, והכרות עם המון אנשים מכל העולם. העיר חיה ותוססת, גם ביום וגם בלילה, והיה פשוט כיף לצאת לרחוב ולגלות אותה לבד. יש הרבה דברים שלא הספקתי (שיט בגונדולה, סיור רוחות, ביקור רגלי בטראקיי ועוד…), אבל מי יודע, אולי עוד אחזור. האמת שבא לי לחזור, אבל בפעם הבאה עם עדי והילדים.

כמה זה עלה לי?

כרטיס טיסה – 575 ש”ח (הוזמן בחודש יולי 2019)
לינה ל-4 לילות בחדר מעונות של 6 מיטות – 240 ש”ח
כרטיס וילנה ל-72 שעות – 130 ש”ח
כדור פורח – 320 ש”ח
ביטוח (הנחה עם כרטיס מקס) – 15
כל השאר (מסעדות, פאבים, אטרקציות, מוניות) – 760
מנה ממוצעת במסעדה ממוצעת עולה 7-8 יורו, ובמסעדה יוקרתית 18 יורו
סך הכל – 2040 ש”ח. שווה, לא?

טיול סולו בוילנה - הוידאו - 3.5 ימים ב-3.5 דקות - תודה שקראתם!

מומלץ להגדיל למסך מלא

ממליץ לעקוב אחריי גם בפייסבוק ובאינסטגרם

רוצים להיות מעודכנים על הפוסט הבא לפני כולם?