5 סיבות טובות לטייל סולו
“מה כיף בזה?”, היתה התגובה הראשונה של אבא שלי כשסיפרתי לו שהחלטתי להתחיל לטייל סולו מידי פעם. עוד לא התחלתי לטייל לבד, וכבר אני רואה את הרמות הגבה. חשוב להגיד שאני ממש לא חושב שזו הדרך היחידה שצריך לטייל בה, אבל אני כן חושב שזה משהו שחייבים להתנסות בו, לפחות פעם אחת.
Happiness is only real when shared
מכירים את המשפט? אני מניח שכל מי שראה את הסרט המופלא Into the wild מכיר אותו (ואם לא ראיתם, אז תעצרו הכל עכשיו, ותראו).
אני מהרהר הרבה במשפט הזה. מדמיין את עצמי לבד בארץ זרה, צופה בזריחה מדהימה או נכנס לאגם, לבדי, וברור לי שיבוא לי לשתף מישהו, יבוא לי לצלם את הרגע כדי לנצור אותו, וגם כדי להראות אותו. יכול מאוד להיות שאחשוב לעצמי “איזה מושלם זה היה אם עדי היתה פה איתי ברגע הזה”. בני האדם הם יצורים חברתיים. זה טבוע בנו. הצורך הזה לדבר, לשתף, לחלוק. וזה נכון, זה בהחלט יכול להיות משהו מבאס לפעמים כשאתה מטייל סולו.
אז למה בכל זאת לטייל לבד? מה כיף בזה? הנה כל הסיבות.
החופש
זוכרים את הזריחה המדומיינת ההיא, ואת הבאסה המדומיינת שלא חלקתי אותה עם עדי? אז פה הרגע לומר שרוב הסיכויים, לצערי, שאם הייתי מטייל עם עוד מישהו, אז לא הייתי מגיע לצפות באותה זריחה. כי אותו מישהו היה עייף, או לא התחשק לו לקום מוקדם בבוקר לזריחה, או סתם כי החלטנו לעשות משהו אחר, שיכל להיות כיף באותה מידה, אבל זה משהו אחר, שלקח בחשבון את הרצונות של שנינו, ואולי רק את הרצון של אחד מאיתנו, כי לא רצינו להפרד, הרי אנחנו מטיילים ביחד.
כשאתם מטיילים סולו, אתם מחליטים הכל. מתי לישון, מתי לאכול, מתי לצאת בערב, מתי לחזור, לאן ללכת, מה לעשות, איפה להיות, אל מי לגשת. אתם יכולים להיות ספונטניים או מתוכננים, ללכת לאט או מהר, ללכת לישון מוקדם או לרקוד עד אור הבוקר. אתם יכולים להחליט לנסוע היום 5 שעות לאיזו עיירה נידחת שמסקרנת אתכם, אפילו שזה חסר כל הגיון מבחינת הזמנים, ואף פרטנר לא היה מצטרף אליכם להרפתקה הזו.
אז כשאני מטייל סולו, אני קודם כל חופשי.
הפתיחות
אתם יכולים להיות האנשים הכי חברותיים שיש, ואתם יכולים להיות מכווננים להכרויות חדשות, אבל ברגע שטסתם עם עוד מישהו, רוב האנרגיה החברתית שלכם תופנה אליו, אל הבן אדם שטסתם איתו, שאתם מכירים, שאתם אוהבים. זה הרי הכי נוח. גם כשתכירו שניכם מישהו חדש ותפתחו איתו שיחה, זה יכול להיות אחלה, אבל סביר שלא תהיה לזה המשכיות, כי קשה להצטרף לזוג או יותר.
אז כשאתם מטיילים סולו, אתם הרבה יותר פתוחים להכרויות חדשות (אם אתם רוצים). אין לכם מישהו טבעי להתייעץ איתו, אז אתם תתייעצו עם הבחור שיושב לידכם בארוחת בוקר. אין לכן תכנית מיוחדת לארוחת צהריים, אז אתן תזרמו לארוחת צהריים עם הבחורה מההוסטל.
אני לא מטייל סולו כדי שאוכל להיות לבד כל הזמן. להפך, אחת הסיבות שאני רוצה לטייל סולו זה כדי לפתוח את עצמי להכרויות עם אנשים וחוויות שמעולם לא הייתי מכיר בארץ או בטיול עם אחרים.
כמו הפעם ההיא בטיול סולו בהודו, שבה מצאתי את עצמי במרכזו של משחק מקומי שבו אני עם כיסוי עיניים, מוקף בעשרות הודים, עם מקל ביד, כשהמטרה היא להגיע לכד ולהפיל אותו. נכשלתי במשימה (הבחור שהיה איתי, אשכרה רימה, הציץ והצליח לקול תשואות הקהל!).
אז כשאני מטייל סולו, אני קודם כל פתוח.
הבדידות
כן, מה שקראתם. הבדידות. ממתי הבדידות זו סיבה טובה לטייל סולו? ממתי בדידות זה טוב? אז לא, בדידות זו אכן תחושה נוראית, והיא בהחלט תחושה שיכולה להתעורר יותר בטיולי סולו. אני לא מדבר על הרגעים שאתם לבד, ובא לכם להיות לבד, אלא על הרגעים שאתם זקוקים מישהו לדבר איתו, ואין לכם, כי החלטתם לטייל לבד. כמו הרגע ההוא בגסט האוס בהאמפי שבהודו, שאני זוכר עד היום. לא מצאתי אף אחד לדבר איתו, והתגעגעתי הביתה. אז מצאתי את עצמי יושב על הרצפה בחדר, מצלם את עצמי, הרבה לפני שהמושג סלפי הומצא (ראו תמונה בהמשך). רגע שאני לא זוכר אפילו איך יצאתי ממנו, אבל אני יודע שהוא חלף.
אז למה כתבתי בדידות? כי הבדידות היא בסופו של דבר הגשר שיוביל אתכם אל עצמכם, שיעזור לכם לפגוש את עצמכם, ולהכיר את עצמכם מחדש.
כשאנחנו בבית, בשגרה, והמצב החברתי שלנו טוב, אנחנו לרוב מוקפים בחברים ומשפחה, ורגעי הבדידות הם יחסית נדירים. כך גם כשאנחנו מטיילים עם עוד אנשים. אבל כשאנחנו מטיילים סולו, לא תמיד נפגוש אנשים, ולא תמיד יהיה לנו עם מי לחלוק את רגעי האושר. אז הבדידות מתחילה לנקר, והיא זו שמוציאה אותנו מעצמנו, מאלצת אותנו לקום, לצאת מהחדר, ולפתוח בשיחה, או לצאת להרפתקה חדשה. אז בסופו של דבר, גם לבדידות יש את התפקיד שלה, ואפשר לתעל אותה לטובתנו.
כשאני מטייל לבד, אני משתדל לראות את הבדידות כהזדמנות.
כי אתם שולטים בתקציב
בא לכן להוציא עכשיו 100 יורו על טיול ראפטינג או טיסה בכדור פורח? לא תהיה לכן את החברה הזו שתעדיף לחסוך, ואולי בגללה תמנעו מהפעילות.
בא לכם לחסוך ולהתכלב כמו אז בטיול במזרח? לא יהיה לידכם את החבר שיעדיף להתפנק בחדר במלון עם ארוחת בוקר.
כשאני מטייל לבד, אף אחד לא קובע לי.
כי הבטחון העצמי שלכם יעלה
אני זוכר את הפעם ההיא שטיילתי עם חבר בהודו (אדם זר שפגשתי בטיול, והפך לחבר נפש לכל החיים), והחלטתי לנסוע יום לפניו ממתארן (עיירת נופש באמצע שום מקום) להאמפי, נסיעה שהיתה אמורה לקחת בערך 12 שעות. להלן המייל שכתבתי לו כשהגעתי להאמפי, במטרה להנחות אותו לא לעשות את הטעויות שאני עשיתי.
האירוע הזה התרחש לפני 14 שנה, ולא סתם אני זוכר אותו כל כך. החוויה הזאת, לבד, נתקל באלף ואחת בעיות, ונדרש להתמודד עם הכל בעצמי, בלי טלפון, בלי גוגל, רק אני. סולו. החוויה הזאת (ואחרות) בנתה אותי, חיזקה אותי, גרמה לי להבין שאני יכול להתמודד עם הכל בעולם הזה.
ולזה, אין תחליף.
***
ומה איתכם? מה אתם אוהבים בטיולי סולו?
6 תגובות
נתקלתי עכשיו בדיוק באתר הזה כשאני מטייל לבד במרכז אמריקה ונתקלתי במשבר בדידות קטן.
אין שום תחליף לטיול סולו, לא לכמות החוויות, לרמת השליטה, ורמת החופש. אבל יש לזה את החסרונות – כשאתה לבד, אתה לבד. כשקשה לך, כשאתה לא יודע מה חעשות, אין לך עם מי להתייעץ. וכמובן שהכי מבאס זה להיות לבד כשכולם מסביבך בחבורות סגורות.
היי מתן, תודה שכתבת! אני לגמרי מבין אותך. למרות שיכול להיות שיש אנשים בחבורות הסגורות שדווקא מקנאים בחופש שיש לך, זה לא משנה ברגעים שאתה מרגיש לבד.
אני יודע שאנחנו לא מכירים ואולי זה יהיה קצת מוזר בהתחלה, אבל אם המשבר הקטן יימשך, אני ממש מזמין אותך לשלוח לי מייל ונקבע לדבר בוואטסאפ, סתם כדי שתוכל לפרוק ולשתף ולדבר קצת. לפעמים זה עוזר.
כתוב מעולה,
מאוד מזדהה עם התובנות שלך.
רוב הטיולים שלי בעולם היו לבד, ואין ספק שזה מעצב את האישיות.
הודו לבד זה לגמרי תקופה מכוננת, וכל מה שכתבת על הבדידות וההחלטות עבור עצמך בלבד – ממש התחברתי.
אני חושבת שזה עשה אותי מי שאני, וחלק ממני זה חלק שעושה הרבה מתוך נאמנות לעצמי – מאמינה שזו מיומנות שהשתכללה בטיולים לבד.
פוסט מדהים
יואב, אתה כותב מדהים… מעורר השראה ואופטימיות. מזדהה עם הרבה מהחוויות שלך מהטיול שעשיתי לבד במרכז אמריקה אחרי הצבא. נזכרת בהרבה דברים מדהימים שקרו לי, דווקא ממצבים שבהם הרגשתי הכי לבד בעולם.
תודה לך ומצפה כבר לקרוא עוד ועוד!
אין ספר שטיול סולו זו חוויה ייחודית, מעניינת, חיובית מלמדת, בלתי נשכחת והכרחית, או לפחות זו דעתי. ובעיקר העניין של הביטחון העצמי דיבר אליי.
אחת החוויות המעניינות והזכורות לי מהטיול לבד במזרח היא אותו יום בויאטנם, אחרי נסיעה ארוכה מאד באוטובוס בין עירוני, עליתי על אוטובוס נוסף כדי להגיע למרכז העיר. בירידה מהאוטובוס בחור ויאטנמי צעיר דחף אותי ועוד כמה מקומיים שהיו באזור וקפץ מיד על מונית-אופנוע ונסע. בהתחלה הסתכלתי עליו במבט מוזר ואז הבנתי שכנראה קרה פה משהו, הסתכלתי על התיק שלי וגיליתי שהוא גנב לי את הארנק, עם כל הכסף והאשראי שלי. האוטובוס התחיל בנסיעה ואני רצתי אחריו כמו משוגע ועצרתי אותו. הסברתי לנהג מה קרה, הוא הזמין משטרה ונשארתי לבד עם שוטרים שלא דוברים אנגלית. אחרי שעתיים-שלוש בהן הועברתי בין שתי תחנות משטרה, הסברתי שוב ושוב מה קרה ורק ביקשתי לקבל מכתב או משהו שאוכל להראות לביטוח בארץ, ללא הצלחה, יצאתי מתחנת המשטרה בלי כלום, כסף או אשראי (למזלי הדרכון עדיין היה עליי) עם תיק כבד מאד (משום מה היו לי כ-10 ספרים איתי באותה תקופה) ובלי שמץ של מושג איפה אני וכמובן ללא פלאפון (כי ככה זה היה בזמנו). הלכתי במשך לפחות שעה עד שהגעתי למרכז התיירים, שם חיפשתי מקום להחליף טרוולר-צ’קס אך ללא הצלחה, בגלל השעה המאוחרת הכל כבר היה סגור. התחלתי בחיפוש אחרי הוסטל אבל גם זה היה יותר קשה מהרגיל כי חלקם דרשו תשלום מראש. בסוף מצאתי מקום שהסכים לקבל אותי עם הבטחה שאשלם מחר והלכתי לישון עייף, בודד ומתוסכל. למחרת הכל התחיל להסתדר. החלפתי טרוולר-צ’קס, אכלתי (!), ביטלתי את האשראי והזמנתי אחר והתפנתי סוף סוף להסתכל על העיר ולהנות מהסביבה. אמנם החוויה הייתה מתישה מתסכלת וקשה אבל בימים שלאחר מכן היא שינתה את צבעה והתחלתי לראות אותה באור יותר ויותר חיובי. לבד, בעיר זרה, ללא כסף (מזומן) ובלי מישהו שיחלוק איתי את הקשיים האלו ובכל זאת הסתדרתי, התמודדתי באופן יחסית יפה (לדעתי), שמרתי על אופטימיות והמשכתי להנות. גם חוויות לכאורה שליליות יכולות להיות מאד חיובית ודווקא העובדה שהייתי לבד בכל המצב הזה איפשרה לי לדעתי להתמודד ולהסתכל על זה באופן זה.
מזכיר לי את הסיפור על היום בו פרצו לי לחדר בהודו וגנבו לי את התיק עם רוב הבגדים שלי ועוד כמה שטויות, אבל זה ליום אחר.
וואו. מטורף. תודה על השיתוף!